אוסף התצלומים של דב קובלנוב כולל תיעוד של מפעלי ניקוז והשקיה, בהם היה מעורב באופן אישי משנות ה-20 עד שנות ה-60 של המאה ה-20. אלה כוללים את ייבוש ביצות כבארה (1921--1936 וכן 1960--1965), הקמת בריכת המים בראש פינה (1926), ייצוב גדת הירדן ליד מושב בית יוסף (1942), הטיית מי השיטפונות מנחל עסלוג' (רביבים) לצורכי השקיה במצפה רביבים (1944--1947), ייבוש החולה (1951--1957) ותכנון אגם קישון (1954), מפעל המים בחבל תענך (1956) וניקוז מים בעמק חפר (1960). כמו כן, הוא כולל תיעוד מזדמן של ניצול מים בתקופות שונות בתולדות ארץ-ישראל, שבהם נתקל במהלך סיוריו בארץ. דב קובלנוב נולד בשנת 1897 בעיירה טטרסק, מחוז מסטיסלבל, פלך מוהילב שברוסיה (כיום בבלארוס). אביו היה יהודי דתי שלא עסק בהוויות העולם, ולפרנסת שבעת הילדים והבעל דאגה האם. היא החזיקה חנות מכולת וסחרה בפשתן, שאותו קנתה מהאיכרים ומכרה לסוחרים בעיר הגדולה. בגיל שש לערך נכנס דב ל"חדר", בו למד ארבע שנים; כשגדל המשיך ללמוד גמרא מפי אביו. בעודו נער פנה ללימודים חילוניים ובגיל חמש-עשרה נרשם ללימודים בגימנסיה במסטיסלבל, אותם סיים בהצטיינות. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הרוסי. במהלך המלחמה, משהותר ליהודים לאחר המהפכה הקומוניסטית להיות קצינים, היה לקצין זוטר. לאחר סיום המלחמה, החליט דב לעלות לארץ. הרעיון בשל בו כנראה בקיץ 1917, תקופה שבה התוודע ליוסף טרומפלדור. קובלנוב ביקש לרכוש לעצמו מקצוע מועיל בתחום החקלאות, כדי להכשיר עצמו לעבודה בארץ. הוא התקבל ללימודי הידרוטכניקה חקלאית באקדמיה החקלאית הפטרובית במוסקבה, שנועדה בזמנה רק לבני האצולה ולמד במחלקה לניקוז. מקצועות הלימוד הראשיים שלו היו השקיה, ייבוש וניצול כוח המים. בתקופת לימודיו היה חבר בתנועת 'החלוץ'. הוא הצטיין בלימודיו ועבודת הגמר שלו הוצגה בתערוכה חקלאית במוסקבה בשנת 1924. קובלנוב עלה לארץ ב-1924 הודות לסרטיפיקט שקיבל מ'גדוד העבודה'. בכיסו היה שכר סופרים שקיבל על כתיבת הספר "יסודות הניקוז", אותו כתב עם מורו פרופ' קוסטיקוב. בארץ הצטרף ל'גדוד העבודה' והיה חבר בו עד להתפרקותו. שבוע אחרי הגיעו ארצה התקבל קובלנוב לעבודה עבור פיק"א. זמן קצר עבד שם במדידות, אך במהרה נרתם לייעוץ טכני עבור משרד פיק"א בזיכרון יעקב. בתפקידו זה עסק בתיקון הסכר על עיינות שוני, ייעץ לחברת המלח בעתלית בנושא חדירת מים מתוקים לבריכות האידוי ופתר את בעיות אספקת המים לגבעת עדה ולראש פינה. ב-1926 חזר מראש פינה לזיכרון יעקב וב-1927 הפך למנהל פרויקט הייבוש בביצות כבארה, שנמשך (בהפסקות) עד שנת 1936 ראו במסמך המצורף). באותה תקופה נשא לאישה את חנה לבית ויצמן. בפיק"א שימש כמהנדס מים ארצי ובאותה תקופה עסק בניקוז ובאספקת מים בכל מחוז השומרון וביישובי פיק"א בגליל. בין מפעליו בפיק"א היו תכנון אספקת המים ביישובים: עתלית, פרדס חנה, בנימינה, מעיין צבי, איילת השחר, כפר גלעדי וכנרת, והקמת מפעל המים בעמק יבנאל. בתקופת שירותו בפיק"א הכין דב קובלנוב את תכנית הייבוש של החולה ביוזמתו - ללא כל עזרה ומבלי שהתבקש לעשות זאת. בשנת 1942, עם הפסקת מעורבותה של פיק"א בתכנון של מפעלי ניקוז ואספקת מים, הושאל לסוכנות היהודית. פעילותו הראשונה בה הייתה חיזוק של גדת הירדן על יד מכון המים במושב בית יוסף שבעמק הירדן, וכך הציל את המכון מפני התמוטטות. בשנים 1944--1947 היה אחראי על תכנונו של מפעל ההטיה של מי שיטפונות מנחל רביבים לבריכות אגירה במצפה רביבים, ועל הקמתו. בשנת 1946 התמנה קובלנוב למהנדס ראשי באגף המים של הסוכנות היהודית. בתפקידו זה היה אחראי על הקמת מפעלי מים רבים בכל רחבי הארץ ובעיקר בחלקה הצפוני. הבולטים ביניהם הם המפעלים בתענך, בציפורי, בכפר קיש, בגזית ובעמק חטין; וכן הקמת המאגרים בתענך, בדישון, בפרוד ומפעלי מים עצמאיים רבים בצפון הארץ. מתוקף תפקידו בסוכנות היהודית היה גם חבר פעיל בוועד לתכנון מפעל המים הארצי, בוועדה העליונה לניקוז ובוועדה לשיפוט תכניות מים אזוריות שעל יד משרד החקלאות. במקביל, עסק גם בהכנת תכניות הביצוע לייבוש ביצות החולה, ותכנן ופיקח על מפעלי הספקת המים בעמק החולה, מפעל הבניאס ומפעל החצבאני. דב קובלנוב נפטר בשנת 1975. הוא נקבר בבית הקברות של קיבוץ מעגן מיכאל, המשקיף על השטחים החקלאיים שהיו בעבר מוצפים במי ביצות כבארה. על קברו נכתב "איש המים. חלוץ כל ימי חייו". מידע על ייבוש ביצות כבארה והחולה, וכן על ניצול מי השיטפונות להשקיה בקיבוץ רביבים ניתן למצוא במסמך הנוסף, כאן. אוסף התמונות נמסר לארכיון יד יצחק בן-צבי על ידי תמר ליפסקר-לדרברג, שאפשרה את השימוש גם בכתבי יד של סבה, דב קובלנוב, ושל אימה, רות ליפסקר (בתו של דב קובלנוב).
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
