אלזה לסקר שילר

---

אלזה לסקר-שילר: פליטה בשווייץ

לקראת שנת 1933 ניצבה הקריירה האמנותית של אלזה לסקר-שילר בנקודת שיא. שנה קודם לכן היא זכתה בפרס קלייסט היוקרתי. המשוררת, הסופרת, המחזאית והציירת היהודייה תפסה מקום מרכזי בקהילת האמנות בברלין. היא זכתה להערצה מצד אמנים רבים, שיריה ראו אור בכתבי עת ובאנתולוגיות, ציירים ציורו את דיוקנה והיא קראה משירה ברחבי העולם דובר הגרמנית, מפראג ועד וינה, מציריך ועד ברלין ובערים רבות נוספות במולדתה, גרמניה.

​אלא שזמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלה מולדתה להפנות אליה עורף. לסקר-שילר הותקפה בעיתונות ואף סבלה מאלימות פיזית, ובמרץ 1933 עזבה את ברלין, עירה האהובה ומרכז הפעילות היצירתית שלה, ויצאה לשווייץ. כאזרחית גרמנייה בשווייץ היא יכלה לקבל אשרת שהייה זמנית. כך החל המאבק הארוך שלה בניסיון להאריך את שהותה בשווייץ עד יעבור זעם. עד מהרה התברר לה שהזעם אינו עובר אלא אף מחמיר. מצבה החומרי נעשה קשה מיום ליום, ואשרת השהייה שלה פגה מדי חודשים אחדים. כדי לפעול אצל השלטונות השווייצריים, היא נעזרה בעורך דין יהודי-שווייצרי בשם אמיל ראז (Emil Raas).

עורך הדין הנאמן פעל כמיטב יכולתו, והקשר בין המשוררת ונציגה בפני הבירוקרטיה של ארץ המקלט הניב התכתבות ענפה. כיום, באוסף אמיל ראז שבספרייה הלאומית בירושלים, יש בידינו כ-160 מכתבים מאלזה לסקר-שילר לאמיל ראז. פעילותו עבורה נמשכה ברציפות שנים אחדות. שוב ושוב היא מבקשת ממנו להסדיר את אשרת השהייה שלה. עד מהרה היא גם אומרת לו שאם תוחזר לגרמניה, היא תישלח למחנה ריכוז. באין לה הון או מקור הכנסה מובטח, מצבה בעיני הרשויות אינו פשוט. אלזה לסקר-שילר חשה עצמה כאדם קטן הניצב מול מנגנון כל-יכול. מכתביה לראז נעים בין קטעים שבהם היא מסבירה בלשון בהירה וצלולה את סבך הצרות הבירוקרטיות והכלכליות שלה, ובין קטעי טקסט פרועים יותר, במיטב הסגנון התוסס של המשוררת הגרמנייה המהוללת. ברבים מן המכתבים יש איורים של לסקר-שילר, ובאחד מהם היא אף מציירת את הרכב השופטים הרם והנישא ומולו נראית יד המורמת לשבועה, בוודאי ידה של הגולה היהודייה. אלזה לסקר-שילר כותבת קטעים ממחזה חייה, מטשטשת את קווי הגבול בין מציאות ודמיון, בעוד חייה מונחים על כף המאזניים, היא לשה את חומרי המציאות במכתבים לראז, באיורים המשולבים בטקסט, תמיד כפי שהיא, תמיד היא עצמה.

המכתבים וכן ציורים רבים הגיעו בסופו של דבר למקום מבטחים בירושלים, בספרייה הלאומית, לאחר שנתרמו על ידי בנותיו של אמיל ראז החיות בארץ.

אלזה-יוסוף

"נולדתי בתביי שבמצרים, אם כי באתי לעולם באלפרפלד שבארץ הריין", במלים אלו מציגה את עצמה המשוררת אלזה לסקר-שילר. כוונתה לדמות שהיא יצרה, יוסוף נסיך תביי, ששימשה אותה בחייה וביצירתה במשך עשרות שנים. הדמות מאגדת תרבויות שונות ורחוקות: מצרים העתיקה, המזרח הקרוב הערבי והעולמות שאלזה לסקר-שילר באה מהם, כיהודייה וכיוצרת גרמנייה.

אלזה לסקר-שילר נחשפה לממצאים ארכאולוגיים ואמנותיים ממצרים העתיקה שהוצגו במוזיאון בברלין בעשור האחרון של המאה ה-19. בציוריה היא אימצה לא מעט מן האסתטיקה של מצרים העתיקה, והמפגש גם תרם ליצירת הדמות של הנסיך המצרי מתביי. עדות לכך מצויה בתצלום של אלזה לסקר-שילר משנת 1912 לקראת מופע בימתי (שבסופו של דבר לא הופק). בתצלום היא נראית בפרופיל, מלוא גופה הנערי הדק, לבושה בבגדים "אוריינטליים" ומנגנת בחליל פשוט, בתנוחה שמזכירה מאוד ציורי קיר ממצרים העתיקה.

יוסוף מתביי רומז ליוסף המקראי, האיש שאיחד חלום ומציאות, הנער התמים שנחטף מביתו מתרבותו ולמד לשרוד בתרבות זרה ואף לעלות בה לתפקידים בכירים, אך מעולם לא שכח מנין בא ומה הוא היסוד העמוק של זהותו. ולא פחות מכך, מדובר ביוסף החולם, היודע להשתמש בחלום כדי ליצור מציאות, ואשר בוודאי עורר במשוררת רגש של הזדהות ואולי גם כמיהה.

אלא שאין לפנינו רק בדמות ממצרים העתיקה או ביוסף המקראי. יוסוף מתביי הוא יוסוף, כלומר צעיר ערבי. הוא מופיע לראשונה על כריכת הספר "בלדות עבריות" משנת 1913, מלצר לבוש גלבייה המגיש את העיר תביי: בשער העיר מגן דוד ומעליה סהר. דמותו של יוסוף קורמת עור וגידים בצורות שונות ברחבי יצירתה של אלזה לסקר-שילר. אפילו את בנה פאול היא מציירת בהשראת יוסוף. יוסוף הנודד, איש של עיר ממשית וגם של מקום מדומיין, יוסוף הכמה לחיים כאן ועכשיו, יוסוף החולם, הסובל עד שהוא זוכה להצלחה, יוסוף המחפש לעצמו מולדת ובית, יוסוף המאחד תרבויות, דתות ועמים. יוסוף הנסיך שלא תמיד זוכה להכרה בערכו מצד העולם, אך יודע תמיד מי הוא ומה הוא יכול לתת, בדמיון ובמעש כאחד. כל מה שאלזה לסקר-שילר חלמה לעשות, להיות, לשנות בעולם, מגולם ביוסוף מתביי.

והוא הרבה יותר מדמות ספרותית ומעיקרון אסתטי-רעיוני מופשט. "יוסוף" (כלומר הנסיך יוסוף מתביי) היה גם דמות שאלזה לסקר-שילר השתמשה בה בהתייחסה לעצמה. אפילו בגלויה לעגנון, בשנת 1933, היא מכנה עצמה יוסוף. יוסוף מתביי שימש את אלזה לסקר-שילר כדי לבנות את ה"אני" שלה על צדדיו השונים, במלוא מורכבותו. ה"אני" המרובה, המאגד צד גברי וצד נשי, הצבעה על הזהות היהודית וגם על זהות החוצה תרבויות, החושף צדדים של עבר עם צדדים של הווה וגם עתיד, ה"אני" היוצר וה"אני" החי בעולם הזה במובן המעשי – כל אלו מוצאים להם מרחב ביטוי ביוסוף של אלזה לסקר-שילר.