"אל אליהו" הוא פיוט למוצאי שבת המושר בפי הקהילות הספרדיות בלחנים שונים. כפיוטים רבים המיועדים להבדלה ולמוצאי שבת, אף הוא מעמיד במרכזו את אליהו, שבואו המיוחל מגלם את כיסופי הגאולה והישועה ההולמים את שעות הדמדומים שבין השבת לשבוע שאחריה.[1] אולם אליהו אינו הגיבור ה"בלעדי" של השיר: לצדו עומד המשיח, שדמותו היא בבחינת "נוכח־נפקד" בפיוט, שכן אין הוא מוזכר במפורש, אך רמזים רבים מוליכים אליו; לצדו עומד גם הפייטן עצמו – אברהם – המתגלה בשמו באקרוסטיכון ובטור החותם את השיר, והוא ככל הנראה ר' אברהם אבן עזרא, מגדולי פייטני ספרד (המאות ה־11–12).[2]
בפיוטנו מתקיימת תופעה צורנית מעניינת, המוכרת מאד אמנם לקוראי שירה מודרנית, אך שכיחה פחות בשירת הקודש המסורתית:[3] תחביר המשפטים בפיוט לעיתים אינו חופף את החלוקה לטורים (ואף לצלעות), המיוסדת בעיקרה על החריזה והמשקל. תופעה זו מכונה במחקר "פסיחה": הפייטן "פוסח" ו"גולש" בלשונו מטור לטור, מותיר טורים אחדים כך שנראה כי העיקר בהם חסר – והנה עיקר זה מופיע בטור הבא.[4]
נדגים תחילה תופעה זו, כפי שהיא באה לידי ביטוי במחרוזת החמישית:
מָתַי תַּרְאֶה אוֹת יֶשַׁע אֵל קוֹרְאוֹת
לָךְ וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת קוֹלָן וַתִּבְכֶּנָה
המילים המודגשות מבליטות את התחביר המורכב של המחרוזת (וכן בהמשך): הצלע "מָתַי תַּרְאֶה אוֹת" יכולה אמנם לעמוד כשלעצמה, והיא בגדר משפט שלם; אך התוספת "יֶשַׁע" כמו מפרשת אותה מחדש, ומדייקת בבקשת האות – שיהא האות אות ישועה דווקא. בדומה לכך, גם סיומו של הטור מתפרש בעיקר בטור הבא, על ידי צירוף המילים "קוֹרְאוֹת" ו"לָךְ" – הראשונה מופיעה בטור השנייה של המחרוזת, והשנייה בשלישית. אף הצירוף "לָךְ וּלְךָ", הפונה לאל תחילה בלשון נקבה, ולאחר מכן בלשון זכר, מסמן באופן מפתיע מעט מעבר מיחידה תחבירית אחת ("קוֹרְאוֹת לָךְ"), ליחידה תחבירית שנייה ("וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת קוֹלָן"). לשם המחשה בלבד, לו היינו משוחררים מכבלי המשקל והחריזה, ועורכים את טורי השיר בהתאם לתחביר, הייתה מחרוזת זו יכולה להיראות בערך כך:
מָתַי תַּרְאֶה אוֹת יֶשַׁע אֵל
קוֹרְאוֹת לָךְ
וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת קוֹלָן
וַתִּבְכֶּנָה
במחרוזת זו קשה להצביע על פשר מסוים לתופעה, ואפשר שהיא בגדר קישוט צורני בלבד; אולם במקומות אחרים בפיוטנו עשויה להיות לה משמעות רטורית ואפילו פרשנית ניכרת. נבחן לדוגמא את המחרוזת השלישית:
רַב מַחְלִי בִּרְאוֹת כַּחְשִׁי וּמְשַׂנְּאוֹת
יָפוֹת וּבְרִיאוֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה
המילה "וּמְשַׂנְּאוֹת" יכולה לכאורה להצטרף לטור שאותו היא חותמת: מחלתו של הדובר מתגברת כאשר הוא רואה את רזונו, וכאשר הוא רואה את אויביו השונאים אותו; אולם הציור שבטור מושלם, בהשהיה כלשהי, וודאי בהפתעה, דווקא בטור הבא – "יָפוֹת וּבְרִיאוֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה", המתאר את אותן "מְשַׂנְּאוֹת". או אז יודעים אנו כי מחלת הדובר מתגברת דווקא אל מול הפער בין רזונו שלו, לדשנותם של אויביו; ומלבד זאת, השהיה תחבירית זו מסמנת ביתר בהירות את העובדה שהטור השני לקוח מפסוק מקראי – "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (בראשית מא, א–ג). מקורו המקראי של הטור מעשיר את הציור השלם שבמחרוזת, מעניק לו ממדי עומק ורוחב, ואולי כבר מגלם בתוכו את התקווה לגאולה – שכן חלומו של פרעה מסתיים כידוע באכילת הפרות השמנות בידי הפרות הרזות: "וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה" (שם, ד).
באופן מיוחד ניכרת התופעה במחרוזות הפתיחה והחתימה של הפיוט. נפתח במחרוזת הפתיחה (על פי הנוסח המושר. וראו בהערות השוליים):
אֵל אֵלִיָּהוּ אֵל אֵלִיָּהוּ
בִּזְכוּת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הָבֵא נָא
מי הוא זה שאת הבאתו מבקש הדובר? חלוקת הטור לצלעותיו מאפשרת להציע כי הדובר מייחל להבאת "הַנָּבִיא", הוא אליהו בעצמו; היא מבליטה את "תפארת הפתיחה" המושגת בשירנו על ידי חריזת שלוש צלעותיה הראשונות של מחרוזת הפתיחה במילה שלמה זהה – "אֵלִיָּהוּ", ובנוסף מדגישה את הקישוט הסגנוני שמושג במצלול, באמצעות לשון־נופל־על־לשון – "הַנָּבִיא הָבֵא נָא". אולם בה בעת קריאה זו מעוררת קושי כלשהו, שכן הבקשה להביא את אליהו עצמו בזכותו שלו נראית מעט משונה, ואחרי הכול אף הצירוף "אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא" הוא צירוף "סגור" למדי, וקשה לפרקו לרכיבים שונים. מתוך כך עולה אפשרות קריאה אחרת בפיוט, לפיה מושא תשוקתו של הדובר אינו מופיע כלל במחרוזת; רק המחרוזת הבאה תבאר – בלשון שרב בה אמנם הנסתר על הנגלה – כי המשיח הוא זה אשר לבואו מייחל הדובר, בהתאם למסורת הרואה את אליהו כמבשרו של המשיח (וראו בהרחבה במדור פירוש הפיוט).[5]
באופן דומה למדי ערוכה גם המחרוזת האחרונה:
הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל לִפְנֵי דַל שׁוֹאֵל
אָנָּא הָאֵל אֵל אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא
מי הוא אותו "דַל" הנזכר בטור הראשון? אפשרות ראשונה ומסתברת מאוד היא כי ה"דַל" הוא ה"שׁוֹאֵל", כלומר – הדובר עצמו. אם כך הוא הדבר, הרי שהמחרוזת כולה מבטאת את בקשת הדובר להקרות לפניו את המלאך הגואל, הוא אליהו, ובכך חוזרת אל אחת מפרשנויות מחרוזת הפתיחה; אפשרות שנייה, המשוקעת בשיר ברמז (וראו בהרחבה במדור פירוש הפיוט), היא ש"דַל" אינו אלא המשיח, העני, שאליהו הוא מבשרו. אפשרות זו חוזרת אל הפרשנות השנייה שהצענו לעיל למחרוזת הפתיחה, ויש בה כדי להעניק פשר חדש לצירוף התחבירי – "הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל לִפְנֵי דַל" – כרוצה לומר, המלאך הגואל לפני המשיח. אולם אפשרויות אלה אינן ממצות עדיין את הקשר בין מחרוזת זו למחרוזת הפתיחה של הפיוט; קשר זה מועצם מאוד בטור השני: "אָנָּא הָאֵל אֵל / אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא". מה תפקידה של המילה "אֵל" בסוף הצלע הראשונה? האם זו חזרה מקוטעת על הפנייה לאלוהים – "אָנָּא הָאֵל אֵל" – בחפיפה מלאה לאורך הצלע? האם זו מילת פתיחה לצלע הבאה – "אֵל אַבְרָהָם" – במשמע של "לפני אברהם"? ואולי זו מילת פתיחה לצלע הבאה, אך במשמע של "אלוהי אברהם"? האפשרות האחרונה נתמכת הן על ידי מקורו המקראי של הטור בתפילת עבדו של אברהם אבינו, היוצא לחפש אישה ליצחק בנו (בראשית כד, יב) – "וַיֹּאמַר [=העבד] ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם", והן על ידי ההקבלה למחרוזת הפתיחה, בה תואר הקדוש ברוך הוא פעמיים כ"אֵל אֵלִיָּהוּ".[6]
נדמה, כי יותר משיש להכריע בין האפשרויות הפרשניות השונות, יש לקבל את כולן כאחת; תחבירו המשוכלל, המטעה לפרקים של פיוטנו, מעניק לו עושר פרשני השמור לבעליו לטובתו. הפענוח המושהה של תיאורי השיר וציוריו מאפשר לטעום בו טעמים רבים, ומדגים יפה את מקומו של הארגון התחבירי של השיר ככלי מרכזי ורב־פנים בעיצוב הפיוט.
[1] על סוגה זו בפיוט ראו בהרחבה במאמרו של בנימין בר־תקוה, "אליהו הנביא בפיוטי ההבדלה", בתוך: אפרים חזן ויוסף יהלום (עורכים), לאות זיכרון: מחקרים בשירה העברית ובמורשת ישראל – ספר זיכרון לאהרן מירסקי, רמת-גן 2007, עמ' 239–279, ובעיקר עמ' 239–248.
[2] זיהוי זה מוכח במהדורה המדעית שההדיר ישראל לוין, שירי הקודש של ר' אברהם אבן-עזרא, ירושלים תש"מ, כרך ב, עמ' 322–323 (שיר 369). הנוסח במהדורה זו שונה במקצת מן הנוסח המושר המובא כאן, בעיקר בטור הפתיחה (וראו לקמן הערה 6) – "אלי, אליה הנביא הבא נא". ניתוח אמנות השיר במאמר זה מתייחס לסגולות הפייטנות המתגלות בנוסח המושר, אף אם לא כך יצאו מידי הפייטן עצמו.
[3] אם כי אינה נעדרת ממנה לגמרי: זהו אחד מן החידושים שהעמידה שירת הקודש בספרד, כאשר אימצה יסודות פואטיים משירת החול – בעיקר בתחום "שירי האזור" – וניתן להביא לכך דוגמאות רבות (על פי עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמ' 419. והשוו שם לפיוט הקדום בארץ ישראל – עמ' 81, ולפיוט האיטלקי־אשכנזי – עמ' 477).
[4] המושג "פסיחה" מתייחס בעיקר למעבר בתוך יחידה תחבירית אחת מטור לטור, ולא למעבר מצלע לצלע, שהוא שכיח הרבה יותר, ואינו פוגם בשלמותו של הטור האחד – הנתפס כיחידת השיר המרכזית באסכולות רבות של שירת הקודש העברית; אולם ניתן לומר כי בשיר שבו תופעה זו חוזרת על עצמה באינטנסיביות כה רבה, כבשירנו, ניתן לכרוך אותה בשני המקרים (הן ביחס לטורים, והן ביחס לצלעות) ולראותה כמאפיין כללי ועקרוני של התחביר בפיוטנו.
[5] העובדה שמחרוזת אחת מפרשת את המחרוזת שלפניה יכולה להיחשב אף היא ל"פסיחה" תוכנית, אולם במקרה זה אין מדובר בפער בין התחביר לחלוקת השיר ליחידותיו.
[6] בשולי הדברים נעיר, כי בנוסח שלפנינו מעניינת היא העובדה שבעוד שבתחילת הפיוט מכונה הקדוש ברוך הוא "אֵל אֵלִיָּהוּ", הרי שבסופו הוא מכונה "אֵל אַבְרָהָם", כביכול עבר הדובר בשיר מהלך של הפנמת הקשר שלו עם אלוהיו – מאלוהיו של הנביא, לאלוהיו שלו עצמו (כפי שצוין לעיל בהערה מס' 2, יש להדגיש כי בנוסח שההדיר לוין במהדורתו המדעית לשירי ראב"ע, לעומת זאת, טור הפתיחה הוא: "אלי, אליה הנביא הבא נא" – כך שהאל אינו מכונה "אל אליהו"). בנוסף, אף הבחירה בדברי עבדו של אברהם כמקור לשיבוץ שבטור מצטרפת לכך, שכן בעוד עבור העבד "אֵל אַבְרָהָם" הוא "אלוהיו של אברהם", הרי שעבור הדובר בשיר "אֵל אַבְרָהָם" הוא כמובן אלוהיו שלו עצמו.
