קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

שמחה שלמה זילבר – זיכרונות מאבי
שמחה זילבר ז"ל, צולם בשנתו התשעים בידי בתו אסתר

שמחה שלמה זילבר – זיכרונות מאבי

אסתר ויתקון לבית זילבר

אסתר ויתקון מספרת על חייו של אביה, שמחה שלמה זילבר ז"ל, בעל תפילה, פייטן ותוקע.

שמחה שלמה זילבר זצ"ל, בנם של אברהם חיים זילבר ולאה זילבר לבית הלר, נולד בחבל גליציה שבפולין בחודש אייר תרפ"ו (1926) בעיירה רוזוודוב למשפחה חסידית, שהייתה מחוברת לחסידות של האדמו"ר נפתלי מרובשיץ ולניגוניו. אביו אברהם חיים היה נגן כינור מחונן, שנהג לנגן בסעודות מלווה מלכה במוצאי שבתות בכינור סטראדיוואריוס. בשל הצטיינותו של אבי שמחה שלמה בגמרא, היה מיועד להישלח כנער צעיר ללימודים בישיבה גבוהה יוקרתית בליטא. התכנית לא יצאה אל הפועל בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, בהיותו בן 13. כך נגדע חינוכו התורני הגבוה של אבי.

מיד עם פרוץ מלחמה נכנסו הגרמנים לגליציה וגירשו את כל היהודים מן העיירות שבהן חיו. מי שנשאר בהן הוצא להורג מיד. כך אירע גם לאמי רבקה לבית הוכמן ולמשפחתה בעיירה רודניק. יהודי העיירות  נמלטו לכיוון ברית המועצות, היא רוסיה. הכינור של סבי אברהם חיים אבד בנדודי הבריחה.

את מחצית שנות המלחמה עברה המשפחה במחנה עבודה לכריתת עצים בסיביר הקפואה. אחריה הם נדדו לאוזבקיסטן. שם סבלו רעב נוראי. ורובם חלו במחלת הטיפוס הקשה וסבלו מסכנת חיים. הדבר השפיע על סבי אברהם חיים, חולה הלב, שנפטר מהתקף לב בעקבות הצער וההתרגשות מהאשפוז. בחסדי האל, אשתו לאה, אם המשפחה, וחמישה מבניה ובנותיה ובהם אבי שמחה שלמה, נשארו בחיים, גם אם  חלשים כעלה נידף.

בתום המלחמה הצליחה האם לאה זילבר, סבתי, למכור את ביתם שבעיירה רוזוודוב. הייתה בדבר סכנה – לא מעט יהודים נרצחו בידי הפולנים כשחזרו למקום מגוריהם ודרשו את ביתם בחזרה. המשפחה כולה, ובתוכה אבי, הגיעה למחנה העקורים בשטאייר שבאוסטריה. במחנה פגש אבי את אמי רבקה הוכמן, שגם הגיעה אליו כפליטת מלחמה מסיביר. אבי התאהב באמי היפה וטובת הלב, שהרבתה לשיר בקולה הנפלא שירי ארץ באוזני הילדים במחנה כהכנה לעלייה לארץ. אבי, אחד הבחורים הדתיים הבודדים במחנה, ביקש את ידה וקיבל את הסכמת הוריה המאושרים. הוא היה יפה תואר, עניו, עדין נפש, משכיל ובעל נימוסים מעולים. הוריי נישאו במחנה בשנת 1949, ובאותה שנה עלו לארץ עם משפחותיהם.

בארץ עברו בני המשפחה את התלאות שחוו עולים רבים בימים ההם. בתחילה התגוררו במחנה אוהלים בשער העלייה בחיפה. משם עבר הזוג הצעיר לג'בליה שבאשקלון, משום שאבי קבל עבודה במשמר הגבול, בגבול עזה. כעבור שנה הם עברו עם משפחתה של אמי לשכונת עולים בקריית ים ג',  ששכנה במפרץ חיפה. שם נולדו אחותי מרים פרידה, ואחר כך אני, אסתר חיה גולדה, ב־1952. בשל סיבות בריאותיות עברה המשפחה בשנת 1954 להתגורר בקריית טבעון. משם עברה המשפחה לרמת גן בשנת 1961. אבי שמחה שלמה למד הנהלת חשבונות ועסק בכך רוב חייו.

שמחה ורבקה, 1960

במשך עשרות שנות חייו בארץ השתתף אבי בשיעורי גמרא בבית הכנסת. בזכות זיכרונו המעולה ידע את כל מצוות הדת, חגיה ומנהגיה, ושמר אותם לאורך כל חייו (פרט לתקופת חיי הפליטות ברוסיה בזמן המלחמה, שם הדבר נאסר באיסור חמור). לאורך חייו שימש אבי כבעל תפילה, אהוב ומבוקש ביותר בשבתות ובימים הנוראים. במשך שנים שימש אבי כשליח ציבור בבתי הכנסת "שארית ישראל" ו"עץ החיים" ברמת גן.

בהמשך עברה משפחתי לפתח תקווה, ובה חי אבי במשך ארבעים וחמש שנים. אבי שימש כשליח ציבור בימים הנוראים בבית הכנסת המרכזי של "הפועל המזרחי" ברח' שטמפפר בפתח תקווה. הוא גם היה בעל תוקע מופלא. אפילו בגיל 90 עמד, בברכיים כואבות, במשך כל התפילות בראש השנה, ותקע בשופר את כל מאה התקיעות.

שמחה ורבקה, 1995

בזקנתו עבר להתפלל בבית הכנסת הקטן של חסידות ספינקא בפתח תקווה ובבית כנסת של חב"ד. בשנותיו האחרונות התפלל בבית הכנסת "יראי השם" של הרב אומסדרפר, שאהב את אבי אהבת נפש.

בשנת 2017, בחוליו, בעודו קורא קריאת שמע, מסר את נשמתו לבוראו. בן 91 היה במותו.

ת.נ.צ.ב.ה

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים והמוזיקה הליטורגית היהודית.

שמחה ונינו אליה ויתקון, צולם ב־2017, חודש וחצי לפני פטירתו