רות זרביב־הולצמן
מהי משמעותה של ספירת העומר ומה היא מסמלת? לשם מה אנו סופרים ולקראת מה? האם הדגש בימים אלו שבין פסח לשבועות הוא על הפן של מנהגי האבלות או שמא חבויות בהם משמעויות עמוקות נוספות? העיון שלפנינו בוחן את השאלות הללו מתוך התבוננות מעמיקה במשמעותה של ספירת העומר.
ימי ספירת העומר נתפסים בדרך כלל כימים שבהם ממעטים בשמחה ונוהגים מנהגי אבלות על שום מותם של 24 אלף תלמידיו של ר' עקיבא שנספו במגפה משום שלא נהגו כבוד זה בזה. אך בראש ובראשונה ימי ספירת העומר הם ימים של המתנה. ימים של עבודה, התכנסות והתכוונות מחד והתרגשות וציפייה מאידך. התרגשות לקראת דבר גדול שעומד להתרחש – החתונה הגדולה בין שמיים לארץ, חג מתן תורה.
על פי התפיסה הקבלית, עד יציאת מצרים העולם היה שרוי בחשכה גדולה, בגלות, שתחילתה מיד לאחר בריאת העולם, גלות שמשמעותה הרוחנית היא ריחוק ופירוד בין פנים שונות של האלוהות. גלות מצרים היא סיומה ושיאה של אותה גלות, והיא שורש כל הגלויות של עם ישראל.
יציאת מצרים, הגדה של פסח, פראג 1894, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
בליל יציאת מצרים, בליל הסדר, השתנו סדרי העולם. אור גדול ירד לעולם. גאולה מהירה ומאירה. ללא סיגים, ללא הסתרות. לאחר אלפיים שנות חשכה, שכחה ונשייה מתרחשת הגאולה של שמיים וארץ – עם ישראל יוצא מעומק השעבוד והגלות, ובשמיים מתרחש חיבור בין פנים שונות של האלוהות – זעיר אנפין והשכינה באים פנים אל פנים ומתאחדים. זהו לילה מאוד מיוחד של ייחוד אלוקי. רגע מיוחד שאין שני לו, שלא היה כמותו מאז בריאת העולם. ובכל פסח ופסח, במשך יום אחד, ניתן לחוות משהו מהאור הגדול של הגאולה בה"א הידיעה.
אור הגאולה שירד לעולם בליל יציאת מצרים היה כולו מתנה. זכינו בו בחינם. מעצם טיבן, מתנות כאלו באות ונעלמות. אין קרקע שתוכל לאחוז אותן. בצאת החג הראשון, אור לט"ז ניסן, מסתלק האור. ומאותו הרגע יש לעבוד על מנת להורידו מחדש. על מנת לקבל מתנה בזכות ולא בחסד. מתחילים ימי הספירה.
ימי הספירה הם ימי העבודה. ימי התיקון. עבודה שנעשית אט אט, יום אחר יום, בידי האדם עצמו, על פי הקצב שלו ועל פי הבנתו. כל יום מקבל משמעות. בכל יום מתקנים פן אחד מתוך הספירות השמיימיות, מידה אחת בנפש, בציפייה להגיע לחג השבועות ולהיות זכאים לקבל את התורה והאורה גם בזכות העבודה שנעשתה בימי ההמתנה, ימי הספירה.
איך מתבטא המעבר בין פסח לשבועות? מה בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום?
הלחם, שהוא יסוד וסמל בעולם בכלל, הוא הביטוי הסמלי והבולט ביותר במעבר שבין פסח לשבועות.
בפסח אנו מצווים לאכול לחם עוני. לחם שאין בו אלא תמצות וחיפזון. קמח, מים ו־18 דקות. אין בו תוספות. אין בו הסחות דעת מן העיקר וגם אין בו תהליך. כמו מתנת החינם שניתנה לנו ללא כל תהליך ועבודה מצדנו. יש בו אור זך וטהור. יש בו קדושה והתקדשות. זוהי איננה קדושה שחלה רק במקום קדוש – בארץ הקדושה, בעיר הקדושה, בבית הקדוש על ההר המקודש – אלא בכל מקום.
אפיית מצות, תקריב מתוך מחזור וורמס, באדיבות הספרייה הלאומית
בחג השבועות לעומת זאת אנו מצויים בקצה השני. אנו מצווים להביא את לחם הביכורים. לבית המקדש, למקום שכולו קודש, שבמשך כל השנה יש בו הקפדה יתרה לבל יימצא חמץ בין כתליו. רק פעם אחת בשנה, בחג השבועות, אנו מצווים להביא לחם שיש בו שאור. שתפח.
מן ההתחלה המתומצתת, המקודשת, הנקייה מכל שאור, תוספות, הסחות והפרעות למיניהן אנו עוברים בימי הספירה תהליך של עבודה ותיקון, כמוהו כתהליך של תפיחה והבשלה, כדי להגיע למצב הבשל ולזכות שוב באור, הפעם בזכות ולא כחסד, כמתנת חינם. מנקודת המוצא של הוצאת העם מעומק בור הגלות לשיא החיבור של עם ישראל עם אלוהיו.
*
נראה לי שהמבנה הרוחני של המעבר בין פסח לשבועות הוא מבנה יסודי בעולם:
במקרים רבים תחילתו של תהליך הוא מתנה. המתנה הניתנת משמים היא גדולה, מאירה באור יקרות, מהירה, וכולה מצד הנותן. אנו, מקבלי המתנה – חסרי דעת, כלחם עוני – חסרי כל תוספות, התפתחויות. מתנה מעין זו אינה יכולה להתקיים בקרקע בתולית שאיננה מוכנה ומפותחת לספיגה. המתנה נלקחת, אך הרישום שלה נשאר. הידיעה הוודאית בקיומה הממשי, ההיכרות הנפשית אותה, קיימת ודוחקת לקראת הגעה מחודשת לאותו חיבור מיוחל, לגאולה. ולא רק קבלה מחודשת אלא ממש קנייה בזכות.
לעתים נדמה לי שהמתנה ניתנה כדי לסמן את היעד שאליו נשאף. את התהליך שעלינו לעבור כדי לזכות בה מתוכנו, בזכותנו.
ר' צדוק הכהן מלובלין, בראשית ספרו "צדקת הצדיק", מדבר על ראשית עבודתו של האדם:
ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים, שהיה נאכל בחיפזון...מפני שההתחלה...צריך לשמור הרגע שממתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל, (סעיף א)
החיפזון בראשית, בהתחלה, אינו רק מצד מתנת האל הניתנת לנו ללא הכנה ומודעות של האדם. גם האדם צריך בהתחלה לפעול בחיפזון ולנצל את רגע התעוררות הרצון לעבודת ה' לפני שיפוג הרצון. "ואח"כ שוב ילך במתינות ולאט...".
