ניתוח הפיוט בהקשרו הקרוב
הרצף הטקסטואלי שבתוכו משולב פיוט זה הוא מארג לכיד ויפהפה. במסגרת זו נעיין בנוסח הנאמר בפי האשכנזים.[1]
הפיוט מופיע במסגרת ברכת "שים שלום", הברכה האחרונה בברכת העמידה. בברכה זו נמנות בקשות שונות, וביניהן חוזרות כמה פעמים הבקשות על השלום ועל החיים.
שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ, כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד יַחַד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ, ה' אֱלֹהֵינוּ, תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם. וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ, בְּרוֹב עוֹז וְשָׁלוֹם:
חתימת הברכה, המופרדת בשל ההפרדות הייחודיות שבמסגרתן מופיע הפיוט "היום תאמצנו", ממקדת את הברכה כולה בשלום.
התוספת הנאמרת בכל עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי:
בְּסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם
מרכזת את משמעות בקשות החיים והשלום היום־יומית, בהנכחתן הייחודית במסגרת ימי הדין, שבהם נפתחים ספרי חיים ומתים. הבקשות הללו, שלבו של המתפלל עלול להיות גס בהן, בשל תדירותן הרבה, מנוערות כאן מן השגרה על ידי ההזכרה שעתה עניין זה גורלי.
מוטיב ספר החיים קדום הוא. מקורותיו מקראיים, והבולט שבהם הוא בבקשת דוד על אויביו: "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ" (תהלים סט, כט). מוטיב זה נקשר ליום הדין, ראש השנה, בתלמוד הבבלי, במימרתו הידועה של רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן:
שלשה ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים...
(מסכת ראש השנה טז ע"ב)
לפי מימרה ידועה זו, מגולמת חרדת הימים הנוראים בתמונת הספר הפתוח (לפחות אחד מהם) מראש השנה ועד יום הכיפורים. ספר זה הוא הנזכר בכל הימים הללו בתפילה, כששוב חוזרים בו יסודות החיים והשלום פעמיים.[2]
מעבר להרחבה זו, הנאמרת בכל עשרת ימי תשובה, נוספים בשני המועדים העומדים בקצות הרצף הזה – בראש השנה וביום הכיפורים – שלושה משפטים נוספים:
וְנֶאֱמַר כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים (משלי ט, יא)
לְחַיִּים טוֹבִים תִּכְתְּבֵנוּ אֱלֹהִים חַיִּים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים כַּכָּתוּב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד)
בשני פסוקי המקרא ובפסוק הבקשה הללו נוכחת התיבה "חיים" בלבד. במהלך זה יש כדי להעצים את תחושת האיום, שכן המתפלל, המודע לדין המרחף עליו, זונח בשלב זה לרגע אף את בקשת השלום, העומדת במרכזה של הברכה הזאת בדרך כלל. תודעתו מוטרדת מן היד העליונה הכותבת או המוחקת מספר החיים את שמו. פסוקי המקרא המובאים כאן מבטאים את הביטחון בחייו של מי שנצמד אל התורה (אל החכמה במקור במשלי) ושל מי שדבק בה' אלוקיו, אך באמירתם החריגה כאן יש כמובן כדי לחשוף את חרדתו של המתפלל, הזוכר כי הוא בן תמותה, וכי גורלו מונח היום על כף המאזניים.
הפסוק האחרון, מספר דברים, מסתיים בתיבה "היום", שהיא ההופכת לנקודת המוצא של הפיוט "היום תאמצנו". היום, מקור האימה, הופך בפיוט החזרתי הזה בסיס לאמונה ולביטחון.
מעבר טקסטואלי חלק זה מלֻווה במספר שינויים במעמד התפילה – ארון הקודש נפתח, והמתפללים קמים מכסאותיהם ועומדים. שליח הציבור ממיר את ה"נוסח", כלומר הלחן הרצ'יטטיבי, שבו נאמרה התפילה עד כה, בלחן קצוב. עתים הוא יתחיל כאן בלחן ללא מילים, שיוביל אל צמד המילים הפותחות – הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ, עתים יפתח בחזרות רבות על המלה הַיּוֹם, ובסוף המשפט המוזיקלי יחתום – תְּאַמְּצֵנוּ. הקהל ישיב באמן, חלקו "יחטוף" את אמירת השורה הבאה – הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ, ואז ישיר שליח הציבור את המשך הלחן, המוביל אל השורה השנייה – הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ, כאשר הציבור כולו מתלווה אל שירתו בעליצות ובחגיגיות, וכך הלאה –
הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ
אָמֵן
הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה
אָמֵן
הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ
אָמֵן
הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ
אָמֵן
הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ
אָמֵן
עם סיום חלק זה ייסגר הארון, ישוב הקהל לשבת, ושליח הציבור יחזור ללחן ה"נוסח" הרצ'יטטיבי. העוצמה שוככת. הפיוט מתחלף בשורת בקשות ופסוקים, שראשיתם במלים "כהיום הזה". מעבר לכ' הדמיון המצטרפת אל 'היום', שיש בה כדי להרחיק את האמור מהממשיות שאחזה במתפלל במהלך הפיוט, מתחולל כאן גם מעבר אל מציאות אוטופית ומופלגת –
כְּהַיּוֹם הַזֶּה תְּבִיאֵנוּ שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים בְּבִנְיַן שָׁלֵם.
כַּכָּתוּב וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים (ישעיהו נו, ז)
בצמד הפסוקים הרצופים מִסֵפר דברים, הבאים מיד לאחר מכן חוזר יסוד החיים, ושוב "כהיום הזה" -
וְנֶאֱמַר וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְנֶאֱמַר וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ (דברים ו, כד–כה)
לקראת השיבה אל חתימתה של ברכת השלום, ייאספו היסודות של חיים ושלום, בתוספת הצדקה, שהוזכרה בפסוק האחרון, ושאר גורמים שהופיעו בפתיחת "שים שלום", וכך תבושר על ידי הקהל הברכה, שתיאמר מפיו של שליח הציבור במילים:
וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם יִהְיֶה לָּנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הָעוֹלָם
ושליח הציבור יסיים:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם
כך ניתן לראות במהלך כולו מבנה דרמטי של קרשצ'נדו ודימינואנדו – פנייה מן המוכר והשגור, הנאמר בכל תפילות היום של ימות החול, החגים והשבתות – "שים שלום...", אל המיקוד המיוחד בעשרת ימי תשובה, אל יתר המיקוד של ימי הדין המרוכזים, ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם מחודדת משמעותה של הבקשה לחיים, תוך הנכחה חזקה של ההווה – היום, כשיא המהלך. לאחר שיא זה, ישוב המתפלל מן השירה אל הפרוזה, מן העמידה אל הישיבה, מן "היום" אל "כהיום", מפעולות הרחמים והחיזוק שניתנות למימוש מעשי בזה היום אל משאלות השיבה הרחוקה יותר, לבנין שלם, ולבסוף שיבה אל "כל הימים" ולחתימה בברכת השלום השגורה והמוכרת מכל הימים.