מבנה החריזה
החריזה הפנימית של הצלעיות משתנה, ואין חרוז שחוזר על עצמו. בבתים מסוימים ייתכן שהחריזה מרמזת על מצב נפשי שמתאר המשורר.
בבית א סיומת "מי" בנימת שאלה, ומענה "ני". כמעט כמו "מי? אני(?)", או "מי אני?"
יָעוּף חֲלוֹמִי וְיֻדַּד חֶזְיוֹנִי
בִּנְטוֹת זְמָמִי אַחַר מַחְמַד עֵינִי
בָּרַח מֵעִמִּי וְנָטַשׁ מְעוֹנִי
לוֹ שָׁאֲפָה נִכְסְפָה גַּם כָּלְתָה נַפְשִׁי
בבית ב סיומת "כל" ו"דָיו" וחרוז פנימי "נה" – נא, בתחינה, נא הינחם נפשי.
שָׁאַלְתִּי אֶל כָּל עוֹבְרֵי דֶרֶךְ יַחְדָּו
אִם רָאוּ אֶשְׁכּוֹל כֹּפֶר טוֹבִים דּוֹדָיו
שָׂבַעְתִּי שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן בִּלְעָדָיו
אָן פָּנָה, מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי
בבית ג סיומת "מר" ו"ביע" – הבעה של המרירות בגלות, וחרוז פנימי "עה" המתחנן לישועה. בנוסף, הביטוי "עד אן" חוזר פעמיים.
רוּחִי לוֹ אוֹמַר וּזְמָמִי אַבִּיעַ
עַד אָן בֶּן אוֹמָר יַשְׁקֵנִי גָבִיעַ
רֹאשׁ וְלַעַן מָר עַד אָן לִי יַשְׂבִּיעַ
יְשׁוּעָה, כִּי שָׂבְעָה בְּרָעוֹת נַפְשִׁי
בבית ד סיומת "בי"- מילה שמופיעה עוד פעמיים בפני עצמה ומדגישה התכנסות פנימה אל תוך מעמקי המצוקה, הקושי והגעגוע. בי, בגללי, נשמע כמו הלקאה עצמית, וידוי, תחנון. בחרוז השני, "חַל", צליל ה"ח" הקשה, והניסיון לעלות מ"ח" ל"ל". "ל" היא האות שעולה מלמטה למעלה בצורת כתיבתה, ובצלילה היא רכה ומשמשת לשירה. מכאן המעבר לחרוז פנימי "לָה", הצורה הנפוצה לשימוש ב"ל" בשירת ניגון ללא מילים.
אֱהֶמֶה בִשְׁבִי וּבְגָלוּת אֶתְחַלְחַל
כִּי נָד אוֹהֲבִי וְנַפְשׁוֹ בִי בָּחַל
רָדָה בִי אוֹיְבִי וּבָעַר בִּי גַחַל
נַעֲלָה, גְּאָלָה קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי
בבית ה ישנה חזרה לאות "ח" הקשה ב"נח". ה "ר" ב"רים" ממרמרת, אך הסיומת "ים" מבטאת השקטה של הנפש הממורמרת. המעבר מלשון יחיד ללשון רבים מבטא שינוי בתודעת המשורר. עד עתה הביע את זממו האישי, מחשבותיו הוא. כעת הוא מרמז יותר על מצוקת האומה. החרוז הפנימי "לי" מחזק את תחושת מערכת היחסים בין האדם המבקש והאל הנותן.
לָמָּה דוֹד תִּזְנַח יוֹנָתְךָ בַּת הורִים
וַתִּשְׁכַּח נֶאֱנַח וְנִדָּח מֵעָרִים
עַד אָן אוֹיְבִי נָח שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרִים
גּוֹאֲלִי, הַגֵּד לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
בבית האחרון ממשיך הקו של לשון רבים בחרוזים "ים" – ואף מדגיש תחושת זרימה ומים – המזוהים עם הגאולה (כמו למשל "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", ישעיהו יב, ג). גם הסיומת "שׁוֹת" רכה יותר מהמצלול בבתים הקודמים. היא משקיטה ומנחמת עם ה "ש" ("ששש...") ומרמזת על רצון לעבור ממקום של רגשות למקום של "אות", של "לעשות" – של מעשה ושינוי. החריזה הפנימית המסכמת, "תי", היא סיומת בגוף ראשון לתיאור של עשייה אקטיבית ומעבר מעולם המחשבות, הרגשות והדיבור לעולם המעשה, שבו יוזמה והתכוונות מצד האדם במערכת היחסים שלו עם האל.
חַזֵּק יָדַיִם רָפוֹת וְנֶחֱלָשׁוֹת
אַמֵּץ בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת וְנִגְרָשׁוֹת
כִּי לְךָ אֵל גּוֹיִם צוּר מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת
חִכִּיתִי, קִוִּיתִי קִוְּתָה נַפְשִׁי

מתוך "שירת ישראל" לרבי ישראל נג'ארה, ונציה, 1600