יהיו כמוץ – עיון בפיוט

יהיו כמוץ – מילים וביצועים

בלשון חריפה ובלעג בלתי מוסווה מלגלג ר' ישראל נג'ארה בשיר זה על עובדי האלילים העובדים למעשה ידיהם, מאמינם בו ובוטחים בו שיצילם בעת צרה. השיר שוזר בין נבואותיו הרבות של ישעיהו הנביא, שמקדיש כמה מנבואותיו לתוכחה על עבודת האלילים ואף הוא נוקט שם בלשון עוקצנית וחריפה. ר"י נג'ארה נשען על דברי הנביא ישעיהו ומנגיד בין עובד הפסילים ואלילו ובין עובד ה' והקב"ה.

בעוקצנות ובחריפות מתאר ישעיהו את עובד האלילים, הכורת עץ, בחלקו משתמש להסקה, בחלק אחר משתמש על מנת לצלות עליו בשר, ומהשארית מכין לו אלוה וסוגד לו. ושואל הנביא: הייתכן? איך טחו עיניהם מראות? כיצד הם יכולים לייחס לאותה חתיכת עץ שבה השתמשו לחימום ולבישול – תכונות של אלוה?

לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל: וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ: חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר: וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה: לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם: וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד (ישעיהו מג, יד–יט).

ובנבואה נוספת שלו הוא מנגיד בין הקב"ה ובין האלילים ועובדיהם, אלו הפונים לצורף על מנת שיכין להם אלילי כסף וזהב, ואז נושאים את אלילם על שכמם, סוגדים לו ופונים אליו בעת צרה, אבל אותו אלוה לא ממש עונה להם:

שִׁמְעוּ אֵלַי בֵּית יַעֲקֹב וְכָל שְׁאֵרִית בֵּית יִשְׂרָאֵל הָעֲמֻסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂאִים מִנִּי רָחַם: וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט: לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה: הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס וְכֶסֶף בַּקָּנֶה יִשְׁקֹלוּ יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל יִסְגְּדוּ אַף יִשְׁתַּחֲווּ: יִשָּׂאֻהוּ עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ (מו, ד–ז).

הנבואות הללו של ישעיהו הנביא ודברים נוספים שלו על אודות האלילים והפסילים ארוגות ביד אמן בפיוט שלפנינו. ר' ישראל נג'ארה לוקח את דבריו של ישעיהו וטווה מהם את שירו – שותל ומשבץ מילים מנבואות נוספות, מפליא לעשות בשימושי לשון על לשון וכפל משמעויות (חמש פעמים משתמש ר"י נג'ארה בשירו במלה חבל וכל פעם במשמעות אחרת), משווה ומנגיד בין הקב"ה, אל חי, ובין האלילים, והכול באירוניה, בלגלוג קל, במעין חיוך על קצות השפתיים. כך למשל, הוא מתאר את עובד האלילים שנושא את האלוה שלו בחיקו וקושר אותו בחבל על מנת שלא ייפול... האליל הזה קרוב מאד לעובדו מבחינה פיזית, אולם בעת צרה הוא רחוק ממנו מרחק רב. הקב"ה, לעומת זאת, שהמרחק בינו ובין האדם הוא אין־סופי, הוא האל הקרוב לכל קוראיו, המטה אוזן ועונה בעת צרה.

השיר פותח במילה מוץ – שאין לו קיום וממשות, הוא נישא כאבק ברוח, ומסיים במלה ציץ – אותו ציץ שכעת הוא נבול, אבל מתחיל להנץ ולפרוח, והוא מסמל את פריחתו, גאולתו, של עם ישראל. ההווה שלו, שבתוכו חי גם המשורר, הוא אמנם נבול, העם בגלות, אבל אשריו שהוא מאמין באל חי, ואותו אל חי עתיד לחיות ולהפריח מחדש את עמו ואת נחלתו. הציץ מעלה בזיכרון נבואה נוספת של ישעיהו הנביא, נבואה הנאמרת על המלך המשיח, הגואל, המתואר כחוטר, ענף, היוצא ופורח מהגזע שנכרת, הלא הוא עם ישראל בגלות. וגם חוטר זה הוא בעצם ציץ, המנץ ופורח ומבשר את הגאולה:

וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ: וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְיָ וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נהֵג בָּם... (יא, א–ו).