הפיוט שאחרי הסיוט (על "חסל סידור פסח כהלכתו")

---

חסל סידור פסח – מילים וביצועים

אפילו הירח המלא כבר החל לגלוש לפאתי מערב, כשבצללי פנסי הרחוב המתחלפים נראו דמויותינו הסהרוריות למחצה, הולכים ב"הליכת שָמֵן", מתארכות ומתקצרות לפי המרחק מהפנס, הזויים וצוחקים, תוך שאנו ממשיכים לשיר "לשהנה הבא בירושלהיים לשהנה הבא בירושלים הבנויה."

צילום באדיבות אלישע איזנברג 

אב ושני בניו באישון לילה, ליל שימורים, קרוב ליום שהוא לא יום ולא לילה, חוזרים הביתה מליל הסדר בחדר האוכל. הליכה שכולה אחווה הקלה וחירות. זהו, זה נגמר! הסדר מאחורינו. (עכשיו נשארו רק עוד שבעה ימים של מצות וקצת רעב, אבל) אחרי הסדר כבר הכל אפשרי. 
רגעים קטנים של חסד שנותרו בזיכרון אחרי ימים של טורח עמל ולימוד ללא קץ.

היינו בקיבוץ. קיבוץ דתי בעמק רחוק שבאותם ימים היה תחת התקפות של מסתננים וקטיושות. בכל שנה משנכנס ניסן החלה המהומה. הילדים בחופשה גויסו לנקות את המטבח על כל כליו, את חדר האוכל על כיסאותיו ושולחנותיו, את מה לא. גם בבית לא היה מפלט כמובן. לאט לאט החלה המהומה להסתדר, הדברים לבשו צורה ונטו להסתיים ולהתכנס. לא תפרו לנו בגד עם כיסים, אבל אווירה של חג שאחרי מדורות החמץ הקטנות כבר הייתה בלתי ניתנת לעצירה וליל התקדש החג כבר היה עמנו. תרועת החצוצרה ממגדל המים הכריזה על כניסתו של החג, כמעט שקיעה, והגברים נוהרים לבית הכנסת.

ספר מנהגים, ונציה, איטליה, 1593, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

כמעט כל שנה היה אבא עורך הסדר של הקיבוץ. הדבר היה כרוך בקצת תהילה, כמו לשבת על במה ולהרגיש חשוב, אבל בהרבה דכדוך; כי איך תחמוק החוצה ואתה על הבמה? ואיך תפריע ואבא נואם לכל יושבי חדר האוכל?

ספר מנהגים, אמסטרדם, הולנד, 1728, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

וכך, ישובים על במה, אבא מסב על כריות, לבוש בקיטל, החל הסדר. עולם של מבוגרים שהילדים בו הם שחקני משנה של "מה נשתנה". ישבתי עגום מבט, עוקב ובוהה בטקסט המשמים והמבולבל של ההגדה, שומע הסברים ארוכים ורעיונות למכביר, מזדהה עם הבן הטוב ועוד יותר עם הרע, נבוך מה"שדיים נכונו", "ואת עמלנו אלו הבנים", מטפטף את היין במכות, מכפיל את המכות למספרים מוזרים ומחכה לאוכל.

נצחים חלפו והערב היה רק בתחילתו. "כי לעולם חסדו", שרו יתומיו של מי ששר בחייו את המזמור, "די דיינו" נענינו. עוד חבר אמר משהו ועוד הסבר ארוך ומפותל של אבא והנה הנה התחילו לקום התורנים. תיכף יגיע שלב הסנדוויצ'ים המוזרים של הלל ואימא תדמע מהמרור ואחריו, ידעתי (דפדפתי מאה פעם כדי לוודא), האוכל. אחי כבר העביר בפעם החמש עשרה את האפיקומן למסתור חדש ובטוח מהקודם וכבר הגיע האוכל.

יעברו כמה שנים עד שאשמע על ארוחות פסח מפוארות עשירות ומרובות מנות. אני זוכר אותן סבירות - פשרה בין מה שחלמנו למה שמותר בפסח של אשכנזים, אך רחוקות מלהיות פיצוי על כל מה שקדם להן.

נגמר האוכל, עברה הברכה (אוי שוב בקול רם), אפילו ההלל על מזמוריו המוכרים כבר מאחורינו, סוף סוף הגיעה השעה לשיר את שירי ההגדה, שפתאום חוזרים ומזכירים לבעלי הסדר שהילדים היו פה כל הזמן (גם אם בתפקיד הבן הרשע). וראו זה פלא – ילדים קמלים מזדקפים, עפעפיים שמוטות נפקחות, עולם נבול צומח וכל הנשמה תהלל יה הללויה. תן לי קילו נאה ותארוז לי קילו יאה, חד גדיהההה והחד מי יודע אחד אני יודע. אנחנו שרים והמשפחות מתגנבות להן החוצה אחת אחת כמעט באין רואה מפאת השעה המאוחרת. והנה הנה מגיע הרגע הגדול באמת, רגע החירות האמיתית, סופה הברור של העבדות. משפחות ספורות נותרו לחגוג את הרגע הגדול של הסדר:

מתוך הגדה של פסח, וינה, תרפ"ט, 1929, באדיבות הספרייה הלאומית

"חסל סידור הפסח כהלכתו" אבא כבר צרוד לגמרי (בעצם כבר מ"והיא שעמדה") וזהו רגע השיא, עכשיו עכשיו אני יוצא ממצרים! אם בכל דוד ודור חייבים – זה הרגע שהדור שלי יוצא ממצרים: "לשהנה הבא בירושלהיים לשהנה הבא בירושלים הבנויה..."

מסוחררים מהיין הולכים חבוקים הביתה ממשיכים לשיר לשנההבאהבירושליםהבנויה, צונחים למיטה שכורי נצחון, גאווה והקלה שעברנו עוד סדר.

ורק דאגה קלה מתגנבת. מה יקרה אם דווקא הלילה, מפני שלא אמרנו קריאת שמע על המיטה, יבואו מחבלים? האם גם אלוהים זוכר שזה ליל שימורים? מזל שהפקדנו שומרים כל הלילה.

יהודה טאובמן הוא ממקימי "רוח חדשה" – ישיבה ישראלית מעורבת, מלמד במכון שלום הרטמן ומנחה בבית מדרש "אלול".