הרפואה באסלאם
קשה להפריז בחשיבותן של המסורות הקלאסיות וההלניסטיות בעיצוב חשיבתם של הוגים אסלאמיים בתחום הרפואה. פרויקט התרגום האדיר שנערך במאות התשיעית והעשירית הנגיש את מורשת יוון לדוברי הערבית וסייע בפיתוח דיסציפלינות רבות, בהן פילוסופיה, היסטוריה, רוקחות ואנטומיה, וכן באבחון וטיפול במחלות. כתבים עתיקים שיוחסו לדמויות מיתולוגיות כאסקלפיוס והרמס טריסמגיסטוס תורגמו והועתקו, לצד כתבים מאת רופאים היסטוריים כהיפוקרטס (370-460 לפנה"ס) ודיוסקורידס (90-40 לספירה).
אך הסמכות היוונית הבלתי מעורערת בספרות הרפואית האסלאמית הייתה ללא כל ספק גלנוס (200-129 לספירה) – הרופא פָּר אֶקְסֶלַנְס. אף שבכתביו המקוריים של גלנוס נמצאו לא פעם סתירות, הוגים אסלאמיים פיתחו את חשיבתו ועיבדו אותה לכדי שיטה סדורה. התיאוריה של גלנוס אודות ארבע הליחות – מרה צהובה, מרה שחורה, מרה לבנה (ריר) ומרה אדומה (דם) – שימשה כבסיס התיאורטי לכתבים מאוחרים יותר. הפיתוח המפורסם ביותר של התיאוריה של גלנוס חובר על ידי הפילוסוף והרופא אבן סינא (1034-980 לספירה) בספרו "הקאנון של הרפואה". הקאנון של אבן סינא נודע בזכות עצמו, תורגם ונחקר, ונעשה לספר הלימוד הרפואי המרכזי באירופה, כמו גם במזרח התיכון, עד לראשית התקופה המודרנית.
האויקומנה האסלאמית גבלה כמובן גם בתרבויות הודו וסין, שהחזיקו במסורות רפואיות מפותחות משלהן. למעשה, במאות השמינית והתשיעית מסורות רפואיות הודיות תורגמו מסנסקריט לערבית, בדומה לכתבים יווניים. אך כפי הנראה, מסורות אלה לא השתרשו בגלל פוליטיקת החצר באותה תקופה: הפטרונים העיקריים של הרפואה ההודית איבדו ממעמדם בקרב הח'ליפות העבאסית דווקא בתקופה בה תנועת התרגום הייתה בשיא פריחתה. ההתוודעות אל שיטות הרפואה הסינית במאה ה-13 הגיעה כבר בשלב מאוחר מדי מכדי להשפיע על התשתית התיאורטית של הרפואה האסלאמית, שכבר התגבשה פחות או יותר באותה תקופה. עם זאת, צמחים כמו ריבס מסין, קני סוכר מהודו ואגוז מוסקט מאינדונזיה מצאו את דרכם לעולם הרפואה האסלאמי ככל שהאסלאם התפשט מזרחה. צמחים אלה שולבו לתוך המערכת הרפואית של גלנוס, בתרופות קיימות או בתרופות חדשות.
