מַוְלִד אל-נַבִּי (הולדת מוחמד)

מוסלמים ברחבי העולם מציינים את לידת הנביא מוחמד, מַוְלִד אל-נַבִּי, בחודש השלישי בלוח השנה האסלאמי, רַבִּיע אל-אַוול. בעוד יש הבוחרים לחגוג בפרטיות ביתם או בצוותא עם מאמינים אחרים במסגדים המקומיים, אחרים מציינים את האירוע בחגיגות רבות משתתפים, תהלוכות ודיקלום שירה וסיפורים אודות חיי הנביא.

מלומדים סונים ושיעים חלוקים באשר למועד המדויק להולדת הנביא: הסונים טוענים שהיה זה ב-12 לחודש רַבִּיע אל-אַוול, בעוד מרבית השיעים מציינים זאת ב-17 לחודש זה. חלק מהמוסלמים הוַהאבּים והסַלַפים מתנגדים לציון החג וטוענים שמדובר ב"חידוש מגונה" למסורת, ולכן האירוע אינו נחגג בערב הסעודית ובקטאר.

חגיגת המַוְלִד החלה מאות שנים לאחר חיי הנביא עצמו, שנולד במכה בשנת 570. הדיווחים המוקדמים ביותר לחגיגות מַוְלִד בחסות השלטון מגיעים מתקופת השושלת הפַאטִמית השיעית-איסמאעילית, ששלטה על מצרים וסביבותיה בין 969 ל-1171. לפי תיאורים אלה, החגיגות כללו חלוקת דברי מתיקה לפקידי הממשל, הקראת הקוראן, וטקסים פומביים. עם זאת, ציון הולדת הנביא מוזכר במקורות שיעים כבר לפחות מאה שנים קודם לכן, וחוקרים מאמינים שהמַוְלִד הופיע לראשונה בקרב קהילות שיעיות. לחג היו לאורך השנים גם קשרים הדוקים למעגלים סוּפיים.

אחד מרכיבי החג המרכזיים, לאורך ההיסטוריה והיום, הוא הקראת סיפורים המתארים את הולדת הנביא. מרביתם מתחילים עם הבריאה הקדומה של ה"אור של מוחמד", שירד דרך תחנות שונות עד שהגיע לגופיהם של הורי הנביא. אחר כך מסופר על לידתו הפלאית של הנביא, בנוכחות מלאכים, ועל ינקותו. הסיפורים הרבים והמגוונים של הולדת הנביא טווים יחדיו אגדות עממיות בעל-פה עם מקורות "למדניים", ומדגישים את תפקידן החשוב של דמויות נשיות, במיוחד אמינה, אימו של הנביא, והמינקת שלו, חלימה. כמו כן, לפי סיפורים רבים, במהלך לידתו של מוחמד, המתוארת מנקודת המבט של אימו, שירתו את אמינה במהלך הלידה דמויות נשים תנכיות חשובות: שרה, הגר, מרים (אחותו של משה), ואַסִיַה, אשת פרעה שהצילה את משה התינוק מהנילוס.