קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

מדריך לוויה
אתר הפיוט והתפילה

מדריך לוויה

חיים גנט

המסורת היהודית נותנת מקום לטקס המסיים את החיים, הלוויה, ומלווה אותו במחוות שבין האדם לנפטר, בין האדם לאלוהיו ובין האדם לקהילתו. מדריך זה מבקש לתת בידי באי הלוויה תמונה של מהלכי הלוויה כפי שהיא נהוגה במסורות ישראל השונות. שלא נדע צער.

אם יצירתו של האדם היא חיבור של גוף ונשמה, הרי שפטירתו היא פירוקו של החיבור הזה. גוף בלי נשמה, מוטל דומם, כאבן שאין לה הופכין.

יצירת האדם נעשתה בשני שלבים, ראשית – גוף האדם, "עפר מן האדמה", ולאחר מכן – נשמתו, כוח החיים שבו, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז).

במסע הלוויה אנו דואגים לנפטר, ומלווים את הגוף למקום מנוחתו. אנו מדברים גם על נשמת החיים שנפרדה מן הגוף ועלתה אל מקורה. לצד זה אנו דואגים לקרוביו של הנפטר. אנו עסוקים בצער על האובדן מצד אחד, ודואגים לתמוך ולחזק את הקרובים מצד שני.

מסע הלוויה כולו מורכב מכמה שלבים בסיסיים:

א. "טקס הטהרה": הכנת הנפטר ללוויה, על מנת שלא יהיה מוטל בביזיון ובריח רע. טקס זה אינו נערך בהשתתפות המלווים.

ב.  ההספדים: דברים לזכר הנפטר, קריעת הבגדים, ברכת "דיין האמת" ואמירת הקדיש.

ג.   מסע הלוויה: הובלת הנפטר אל מקום מנוחתו האחרון, הקבר.

ד.   הקבורה:  קבורת הנפטר והכיסוי בעפר.

ה.   היציאה מהקבר​ וניחום האבלים.

טקס הטהרה נעשה לכבודו של המת, והוא כולל פעולות של רחצת הגופה, הלבשתה והכנתה לקבורה. את הפעולות האלה מבצעים אנשי החברה קדישא הקרויים "מתעסקים", והם מצוּוים על נהיגת כבוד מֵרבי בנפטר. גברים מטפלים בנפטרים גברים, ונשים – בנשים. הטקס נעשה בחדר המיועד לכך, שנמצא בדרך כלל ליד בית הלוויות.
כחלק מחובת הדאגה לכבוד הנפטר, חייבים המתעסקים להימנע מכל הסחת דעת שהיא, ואפילו דיבור בדברי חולין נאסר עליהם, עד שיסיימו את מלאכתם.
בסיום הטהרה ניתן להתחיל את ההספדים ואת מסע הלוויה.

טקס הלוויה מתחיל בדרך כלל בהתכנסות בני המשפחה, הקרובים והחברים ב"בית הלוויות", הקרוי גם "בית ההספד" ו"אוהל התפילה"

לפני תחילת הלוויה, האבלים קורעים בבגדיהם קריעה אחת. הקרע נעשה בבגד העליון מעל החזה. באבלות על הורים הוא נעשה בצד השמאלי (מקום הלב), ובאבלות על שאר הקרובים – בצד הימני.

לאחר הקריעה האבלים מברכים את ברכת "דיין האמת", המצדיקה את הדין האלוהי, על הטוב ועל הרע שבו.

לאחר הקריעה מביאים את מיטת המת לאולם, ונאמרים ההספדים על המת. יש נוהגים שהקריעה נעשית רק לאחר ההספדים.

בזמנים מיוחדים, שלפי המסורת היהודית נחשבים ימי שמחה, לא ניתן להספיד מתים. כך בראשי חודשים, בחנוכה ופורים, לכל אורך החודשים ניסן ותשרי ובשלושה עשר הימים הראשונים של חודש סיון. בימים אלו ניתן לשאת במקום ההספד "דברי פרֵדה" קצרים. אם החברה קדישא אינה מאפשרת את אמירת הדברים בבית הלוויות, אפשר לאמרם לאחר מכן, ליד הקבר.

מסע הלוויה מתחיל באמירת משנת "עקביא בן מהללאל" (אבות ג, א) מפי עורך הלוויה, ואמירת קדיש מפי האבלים (ברמה העקרונית, גם אישה רשאית לומר קדיש).
אחרי אמירת ההספדים והקדיש מתחילה ההליכה אל הקבר, ובמהלכה עוצרים כמה פעמים לשם אמירת פסוקים שונים. אנשי החברה קדישא המנהלים את הלוויה אומרים את המזמורים השונים, ואילו תפילת הקדיש נאמרת מפי האבלים עצמם.
לעתים, פסוקים אלו נאמרים עד ההגעה אל הקבר.

לאחר הטמנת הנפטר בקבר וסתימת הגולל עליו, הקברן מכסה את הקבר במעט עפר ואומר שלוש פעמים: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". הנוכחים בלוויה מוזמנים להשתתף בכיסוי הקבר בעפר.

בתום הקבורה איש החברה קדישא אומר את תפילת צידוק הדין, שעניינה הודאת האדם שהדין המר והצער הרב שמביאה הפטירה בכנפיה הם דין אמת וצדק (בימי שמחה שבהם אין נוהגים להספיד, גם אין אומרים את תפילת צידוק הדין).

לאחר צידוק הדין אומרים האבלים קדיש מיוחד שנאמר בשעה זו, ומכונה קדיש דאתחדתא.

בחלק מהקהילות נאמרים קטעים נוספים. 

כאשר מסתיים טקס הקבורה נוהגים המשתתפים לגשת לרגע אל הקבר ולהניח עליו אבן או עשב שנלקחו מהאדמה הקרובה. בעת הנחת האבן או העשב נוהגים לומר: "זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים קג, יד). מנהג הנחת האבן חוזר לא רק בעת הקבורה עצמה, אלא בכל עת שפוקדים את קברי ישראל.
אבלים שהביאו עִמם נעלי בד או גומי יכולים כעת לחלוץ את נעלי העור ולהחליפן, כאחד מביטויי האבלות.
בטרם עוזבים המלווים את המקום, הם פונים לנחם את האבלים: הקהל מסתדר בשתי שורות (ולעִתים באחת), והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים בין השורות. בזמן המעבר, מנחמים אותם הנוכחים בנוסח מקובל. נוסח ואופן הניחום משתנה מעט מקהילה לקהילה.
אם הקבורה נערכה זמן קצר לפני שקיעת השמש והאבלים רוצים להחשיב את יום הקבורה כאחד מימי השבעה, הם חולצים את הנעליים ויושבים באופן סמלי לרגעים אחדים ליד הקבר, ואנשים ניגשים אליהם ומנחמים אותם.

לסדר לוויה אשכנזי>>> 

לסדר לוויה ספרדי >>>

לסדר לוויה תימני>>> 

המדריך הופק בשיתוף אתר "עתים".​