שירה כים

---

א. למה דבקו ישראל בים סוף?

בפרשת בשלח, מיד לאחר שסיימו עם ישראל לשיר את שירת הים, נאמר "וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר..." (שמות טו, כב). 
מה משך את ישראל לשהות במקומם, עד שמשה היה צריך להסיעם מים סוף? 
בעקבות המדרש כותב רש"י, שהמצרים עיטרו סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, ולאחר שטבעו מצרים ופרשיהם וסוסיהם, התעסקו ישראל בביזת הים, עד שהיה משה צריך להסיעם מים סוף בעל כורחם. 
אכן, לא מחמיאה היא תמונה זו של ישראל, המשוקעים בביזת זהב, מיד לאחר שראו שכינה, ומיד לאחר שיצאה מפיהם שירה, שלה היה הקדוש ברוך הוא ממתין ומצפה, מיום שברא את עולמו. 

מתוך הגדה של פסח, פיורדה, 1755, באדיבות הספרייה הלאומית

לפי הזוהר (ח"ב ס ע"א), לא זהבם של המצרים, ואף לא החשש לעקור עצמם ממקום המים אל המדבר הצחיח, הם שהדביקו את ישראל למקומם. וכה דבריו:

וכשסיְּמו שירתם, נתבשמו נפשותיהם של כולם והשתוקקו לראות ולהביט עוד, ולא היו רוצים לנסוע משם מרוב שהשתוקקו. באותה שעה אמר משה לקב"ה: בניך, מרוב שהם משתוקקים (לחזות באור פניך) אינם רוצים לנסוע מן הים!...
(התרגום לעברית של אליהו כיטוב, ספר התודעה, פרק כו) 

ר' שמעון בר יוחאי ממשיך ואומר כי כדי להסיע את ישראל משם, הסתיר ה' את כבודו, שנגלה להם בים, והעבירוֹ אל מדבר שור, הוא מדבר החיזיון. כך פותו ישראל, שנתאוו להמשיך ולחזות בהדר כבוד המלך הקדוש, לעזוב את ים סוף.
לפי הזוהר, לא בממון נאחזו ישראל. אל המקום שם נבקעו המים, אל המקום שם עמדו עת נבקעו שערי רקיעים ונפשות ופיות, אל מקום גילוי שכינה וגאות שירה, אליו דבקו רגליהם של ישראל.
ישראל שרו, משראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.
על פי פשטי המקראות, רק משעלו מבין גזרי הים וראו אויביהם משוקעים בתוכו, פתחו פיהם לומר שירה.
ושמא מַרְאות, שנגלו להם בהיותם בים, גדולים ממעשה מרכבה שחזה יחזקאל בן בוזי הנביא, הם שהנביעו מהם שירה. אז גאֹה גאתה מפיותיהם שירה כים, ורינתם – כהמון גליו.
מן המקום ההוא, שפתו של ים, לא יכלו הרגליים להינתק.

ב. תפוח ורמון

דרש ר' נהוראי: היתה בת ישראל עוברת בים, ובנה בידה ובוכֶה, ופושטת ידה ונוטלת תפוח או רמון מתוך הים, ונותנת לו, שנאמר (תהלים קו) 'ויוליכם בתהומות כמדבר' – מה במדבר לא חסרו כלום, אף בתהומות לא חסרו כלום. (שמות רבה כא, י)

מה העובְרים בים, גדולים וקטנים – אמהות, יונקי שדיהן ועוללים המוטלים על ברכיהן, שבעו עיניהם ולבותיהם ופיותיהם ולא חסרו כלום, אף השרוי בשירה – לא חסר כלום, ונעשית לו כרסה של שירה כאספקלריה המאירה.
*

אֶל נְקִיקָיו שֶׁל יָם אֶלָּפֵת
לֹא אֶסַּע מִיָּם
חֲבוּיָה וּדְבוּקָה בְּסִתְרֵי אֲפַרְכְּסוֹתָיו
לֹא אֶסַּע מִיָּם
שֶׁתְּהוֹמוֹתָיו פִּיּוֹת פִּיּוֹת
וַאֲנִי תַּפּוּחַ וַאֲנִי רִמּוֹן,
שֶׁבְּאוֹפַנָּיו אֲנִי מִסְתַּחְרֶרֶת
וְאֵין לָנוּ שִׁעוּר, וְלֹא מַעְצוֹר לָנוּ 
לֹא אֶסַּע מִיָּם
הַמַּבְקִיעַ בִּי שִׁירָה

(מתוך "אנא בשם", עם עובד תשס"ו)

ותקח מרים...את התף בידה..." מתוך הגדת סרייבו, המאה ה־14
באדיבות המוזיאון הלאומי, סרייבו, ובית התפוצות, ארכיון התצלומים

שרה פרידלנד בן־ארזה היא חוקרת חסידות, משוררת, מרצה לחסידות ומדרש במדרשות, עורכת וכותבת ביאורים לפיוטים באתר 'הזמנה לפיוט'.