יהורם בן מאיר (פיצ'י) ז"ל
על הכיסופים לירושלים העוברים כחוט השני במשך כל הדורות והקושרים ביניהם ממרחקי זמן ומקום משוררים, חולמים ואוהבים.
מוקדש לזכרו.
בזכות הפייטן, המשורר, החוקר, הבנאי, ר' רצון הלוי, זיכרונו לברכה, איש שכונת התקוה, באתי עד פיוטיו־שיריו של ר' זכריה אלצ'אהרי. בשני הכרכים שהעניק לי בטובו ר' רצון, מפרי מחקרו הגדול, "שירת ישראל בתימן" (הוצאת מכון משנת הרמב"ם, קריית אונו תשנ"ט), נגלה לי ר' זכריה יצהרי, זה שמו הכתוב בליקוטים משיריו, בכרכים אלו.
ראוי שירו של ר' זכריה "קריה יפהפיה" להיקרא בכל יום תמיד, קל וחומר בעשרה בטבת, יום שבו בא נבוכדנאצר מלך בבל, הוא וכל חילו, וצר על ירושלים, וחנה עליה.
שני נוסעים היו נושאים נפשם להגיע אל ארץ ציון וירושלים בעקבי כיסופיהם, ר' יהודה הלוי ור' זכריה יצהרי, כחמש מאות שנים אחריו.
איננו יודעים אל נכון אם זכה ריה"ל ורגליו היו עומדות בירושלים. ר' זכריה זכה והגיע.
האם כתב ר' זכריה את פיוטו "קריה יפהפיה" בתוך גולה, או בתוככי ירושלים?
הדעת נותנה כי התפילה, הבקשה – שבלב – רבה " יתנני נא אעוף כמו יונים", קדמה לעת בואו לנשק אבניה ולחון עפריה של העיר החרבה.
פיוטו של היצהרי אוחז באדרת שירו הנהדר של ר' יהודה הלוי "יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב / לך נכספה נפשי מפאתי מערב". זה גם זה נוחלים את רובי צירופי מלותיהם מהיכלו של בעל התהלים, נעים זמירות ישראל, וצורפים אותם בשירם.
שיר אחר "אל אל בקולי אזעקה אתחננה" מאת ר' זכריה, אף הוא מביע תחינה שהיא בבחינת זעקה ותביעה: " אל אל בקולי אזעקה אתחננה / אולי ישיבני לקרית חָנָה". ובצמד השורות בהמשך הפיוט: "נפשי בקרבי כל זמן התאוננה / תמיד מחכה היא לעלות ציונה".
ופליאה היא:
היאך שיר אשר מילותיו, רובן ככולן, עולות מן הכתובים ומן הנביאים, מתהלים, מישעיהו, מזכריה, ממיכה, ואשר קצבו. טעמיו, משקליו, אנוסים על פי תבנית שנתכנה מראש וגזורים ממנה, שומר על רעננות, על יפעה, על רִגשה? אין זאת כי אם העָצמוֹת, לאמר, ההתפייטות הפועמת בנפש הפייטן, אינן באות לידי צמצום, שעה שהן נוצקות אל הכלים.
"ישמעו שירי הקדמונים / כראשונים האחרונים / כי לי בשיר עשר ידות / בתחבולות עשר מונים" [ מתוך הפיוט "שמעו שירי"].
כיוצא בזה תמיהה היא איך נותרת על עומדה הפואטיות, הניגוניות היתרה: הן כלות הנפש לשכון בחצריה של העיר הנאמנה, ביטוייה נמשכים ונארגים כימי שנות עולם?
באים לחניו עתיקי היומין, ועִמם החדשים, המתחדשים תדיר, של הפיוט הזה, מקדמות ימים עד לחנו של יחיאל עדאקי בראשית המאה הקודמת, ומעידים כאלף הדים ובני הדים, כי השירים, שירי ירושלים, אף שהם חוזרים ונחרזים, הנה לא נס ליחם, וחיותם שאינה נמוגה היא עצם חינם ולחנם הטבוע בהם. הן כזאת נכתב באחד משיריו של היצהרי: "אראה שריגי הזמן צומחים / אביט עצי עדנו והם פורחים".
מתוך הגדה של פסח, וינה תרפ"ט-1929, באדיבות הספרייה הלאומית
זכתה ארץ ישראל קודם גאולתה, לזמן בה ולהפגיש פנים אל פנים, באמצע הזמנים, באמצע המאה הט"ז, ארבעה בני עלייה, ארבעה יודעי ח"ן, שנוגה הדעת המאיר נגע בהם: ר' שלמה בן משה הלוי אלקבץ, בעל אפריון שלמה ובעל הפיוט לכה דודי, איש סלוניקי, שבא לארץ ישראל ודר בצפת; ר' משה קורדובירו, שמוצא משפחתו מספרד, בעל פרדס רימונים, יאיר יקר, ותומר דבורה, תלמידו של ר' אלקבץ ואשר נשא את אחותו לאישה, ואף נִמנה על גורי האר"י; ר' ישראל בר משה בר לוי נג'ארה שנולד בדמשק לאביו ר' משה שנולד בצפת, ובא לארץ ישראל ושימש בה בין השאר אב בית דין בעיר עזה.
הנה כך כתב ר' ישראל נג'ארה בשיר געגועים לירושלים:
אל נוכח פני אל עליון / אשפוך לבי כמים / חיש יקום ירחם ציון / יבנה ירושלים
והרביעי הוא ר' זכריה אלצ'הרי יצהר, אשר מכנף תימן, שכפות ידיו נפרשות "בחזיון קץ הפלאות" [מתוך "לאט הולכים בני אמוני"].
מי ידע דרך הרוח?
הן ארבעה מקובלים ויוצרים אלו, שמצאו עצמם מקושרים זה אל זה וזה בזה, על אדמת ארץ ישראל, מאות שנים קודם לשיבת ציון שבזמן הזה, אי אפשר כי לא יהיו חוטים של שיר, ואפילו הם סמויים, נשזרים מנימיהם לחוט מרובע המובע בפיוטיהם ובכתביהם.
והלוא זו אותה הרוח אשר נשאה בכנפיה את חוטיהם השזורים של ארבעת אנשי השיר והיצירה, וטוותה אתם במארגים נסתרים בתורת האריז"ל בצפת.
יהא שירי הקטן מתוך: ועוד, במאד לירושלים, שמונה פרקי שיר קטנים, הכלולים באסופת שירי "ונתתי תכלת בחול", הד קטן לקולות ראשונים ואחרונים, אוהבי וכותבי ירושלים, בעלי השיר באמת.
יְרוּשָׁלַיִם לְעוֹלָם תֵּשֵׁב
בְּהַקְשֵׁב
מָתוּחַ אֶל
הָרוּחַ לְעוֹלָם לֹא
יֵשֵׁב. זוֹרֵעַ אֶל
קוֹצִים
זוֹרֶה הַרְבֵּה
גִּצֵּי
קֵיצִים אוֹ
אֶל שִׁיר רוּחַ יִנָּבֵא. מְחַשֵּׁב
קִצִּים
יְרוּשָׁלַיִם הִיא קְלָף מְקֻלָּף, אַךְ
פָּתוּחַ
שֶׁהָרוּחַ יְגַלֵּף
בּוֹ
המשורר יהורם בן מאיר (פיצ'י) דר בהר גילה. ספרו "ונתתי תכלת בחול" – אסופת שירים 1962–2007, ושירים חדשים, ראה אור בהוצאת קשב לשירה. נפטר בשנת 2010.
