כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
קריה יפהפיה – כיסופים של יוצרים
יהורם בן מאיר (פיצ'י) ז"ל
על הכיסופים לירושלים העוברים כחוט השני במשך כל הדורות והקושרים ביניהם ממרחקי זמן ומקום משוררים, חולמים ואוהבים.
מוקדש לזכרו.
קריה יפהפיה – מילים וביצועים
בזכות הפייטן, המשורר, החוקר, הבנאי, ר' רצון הלוי, זיכרונו לברכה, איש שכונת התקוה, באתי עד פיוטיו־שיריו של ר' זכריה אלצ'אהרי. בשני הכרכים שהעניק לי בטובו ר' רצון, מפרי מחקרו הגדול, "שירת ישראל בתימן" (הוצאת מכון משנת הרמב"ם, קריית אונו תשנ"ט), נגלה לי ר' זכריה יצהרי, זה שמו הכתוב בליקוטים משיריו, בכרכים אלו.
ראוי שירו של ר' זכריה "קריה יפהפיה" להיקרא בכל יום תמיד, קל וחומר בעשרה בטבת, יום שבו בא נבוכדנאצר מלך בבל, הוא וכל חילו, וצר על ירושלים, וחנה עליה.
שני נוסעים היו נושאים נפשם להגיע אל ארץ ציון וירושלים בעקבי כיסופיהם, ר' יהודה הלוי ור' זכריה יצהרי, כחמש מאות שנים אחריו.
איננו יודעים אל נכון אם זכה ריה"ל ורגליו היו עומדות בירושלים. ר' זכריה זכה והגיע.
האם כתב ר' זכריה את פיוטו "קריה יפהפיה" בתוך גולה, או בתוככי ירושלים?
הדעת נותנה כי התפילה, הבקשה – שבלב – רבה " יתנני נא אעוף כמו יונים", קדמה לעת בואו לנשק אבניה ולחון עפריה של העיר החרבה.
פיוטו של היצהרי אוחז באדרת שירו הנהדר של ר' יהודה הלוי "יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב / לך נכספה נפשי מפאתי מערב". זה גם זה נוחלים את רובי צירופי מלותיהם מהיכלו של בעל התהלים, נעים זמירות ישראל, וצורפים אותם בשירם.
שיר אחר "אל אל בקולי אזעקה אתחננה" מאת ר' זכריה, אף הוא מביע תחינה שהיא בבחינת זעקה ותביעה: " אל אל בקולי אזעקה אתחננה / אולי ישיבני לקרית חָנָה". ובצמד השורות בהמשך הפיוט: "נפשי בקרבי כל זמן התאוננה / תמיד מחכה היא לעלות ציונה".
ופליאה היא:
היאך שיר אשר מילותיו, רובן ככולן, עולות מן הכתובים ומן הנביאים, מתהלים, מישעיהו, מזכריה, ממיכה, ואשר קצבו. טעמיו, משקליו, אנוסים על פי תבנית שנתכנה מראש וגזורים ממנה, שומר על רעננות, על יפעה, על רִגשה? אין זאת כי אם העָצמוֹת, לאמר, ההתפייטות הפועמת בנפש הפייטן, אינן באות לידי צמצום, שעה שהן נוצקות אל הכלים.
"ישמעו שירי הקדמונים / כראשונים האחרונים / כי לי בשיר עשר ידות / בתחבולות עשר מונים" [ מתוך הפיוט "שמעו שירי"].
כיוצא בזה תמיהה היא איך נותרת על עומדה הפואטיות, הניגוניות היתרה: הן כלות הנפש לשכון בחצריה של העיר הנאמנה, ביטוייה נמשכים ונארגים כימי שנות עולם?
באים לחניו עתיקי היומין, ועִמם החדשים, המתחדשים תדיר, של הפיוט הזה, מקדמות ימים עד לחנו של יחיאל עדאקי בראשית המאה הקודמת, ומעידים כאלף הדים ובני הדים, כי השירים, שירי ירושלים, אף שהם חוזרים ונחרזים, הנה לא נס ליחם, וחיותם שאינה נמוגה היא עצם חינם ולחנם הטבוע בהם. הן כזאת נכתב באחד משיריו של היצהרי: "אראה שריגי הזמן צומחים / אביט עצי עדנו והם פורחים".
מתוך הגדה של פסח, וינה תרפ"ט-1929, באדיבות הספרייה הלאומית