קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

ציפורים קטנטנות שורקות עצב – מחשבות על ימים נוראים
אתר הפיוט והתפילה

ציפורים קטנטנות שורקות עצב – מחשבות על ימים נוראים

אלישב רבינוביץ

האם צריך להפוך את הימים הנוראים לנוראים פחות? האם יש לעזוב את הניגונים הכבידם והנוגים לטובת התפוח בדבש? איזוהי הדרך המשמעותית ביותר לציין את ימי החגים הבאים עלינו לטובה? אלישב רבינוביץ בכמה מחשבות.

x (x)

בשנים האחרונות יצא לי לבקר בכמה כנסיות עתיקות בערים אירופאיות. בפעם האחרונה לקחתי גם את הבנות שלי אִתי. יש לי תחושה שהן לא ילכו על נצרות קתולית כאופציה. החוויה, איך נאמר, די מבעיתה. המוות עולה מן החלונות, תמונות של מרטירים, פסלי ענק של ישו הצלוב והממוסמר, נרות שעווה ענקיים וטחב עתיק באוויר. ברבות מהכנסיות יש בחצר בית עלמין ובחלקן קבורים הקדושים בתוך מבנה הכנסיה עצמו. אני לא נכנס לנבכי התיאולוגיה הקתולית, אבל החוויה הכללית היא של חיים בצילו הכבד של המוות ותחושה של אפסות האדם.

אפשר להתחכם ולהסביר את זה בכל מיני דרכים – ציניות יותר או פחות. בקצרה: בני האדם מתים. פעם הם היו מתים ממש בקלות וברנדומליות בכל מיני דרכים משונות: מוות בלידה, מגפות או רעב או סתם מישהו שנכנס לו מסמר לרגל ולא היה לו אנטיביוטיקה. כולם מתו, וכל השאר חיו בצל המוות. הכנסייה ובכלל הדתות ניסו לתת משמעות לכל החידלון המבאס הזה בהבטחה של תחיית המתים או חיים של נשמות בעולם הבא. על הדרך הן גם ייצרו מנגנוני שליטה על ידי מבנים המזכירים לאדם כל העת כמה הוא פגיע, כמה הוא אפסי וכמה כדאי לו לשלם עבור שטרי מחילה שבאמצעותם יוכל להגיע נקי יותר לעולם הנשמות ולחסוך מעצמו חיים של שחייה צורנית בצואה רותחת בגיהנום הצפוי לו (למדתי שזה עבד להם עד שהגיע לות׳ר הרפורמי והרס את המונופול של הכנסייה על גן העדן).

בחיים שלי כיהודי ובחינוך שאני משתדל לתת לבנותי אין משקל גדול מדי למוות, לעולם הנשמות ולשפה של שכר ועונש בעולם אחר. בדרך כלל זה נגמר בשאלות שמגיעות סביב גיל ארבע וחצי ואז נעלמות (לפעמים, לצערנו, אנשים קרובים אלינו מתים ואז צריך לשוב ולהידרש לעניין בקצרה). אנחנו משתדלים לשים דגש על החיים בעולם הזה, על המשמעות של מצוות וחסד בעולם הזה כחשובים בפני עצמם, ללא תלות במערכת שכר לעתיד לבוא; אנחנו מדגישים את חשיבות כבוד וזיכרון אבותינו הקדמונים ובני המשפחה שנפטרו בתקופה האחרונה כמשמעותית לנו כבני אדם החיים בעולם הזה (מורשת, ערכים, מידות שאפשר ללמוד מהם) ומשתדלים להתרחק משיח על נשמות "השומרות עלינו מלמעלה" וכדו'.

כל זה נכון ברוב השנה. אבל כשאני הולך לסליחות וחושב על "הימים הנוראים", אני מרגיש לפעמים שהימים האלו (לפחות בגרסה האשכנזית שלהם) מזכירים מאוד את החוויה הכנסייתית הזו. ניגונים כבדים ונוגים, פנים חמורות סבר, אנשים לבושים תכריכים לבנים, טקסטים מלחיצים ותחושה של גורל שהולך ונחרץ – מי יחיה ומי ימות. מי בקִצו ומי לא בקִצו (זה יכול היה להיתפס כעניין גלותי אשכנזי, שצריך להיגמל ממנו בארצנו הריבונית הצעירה והגאה, ואז באה מלחמת יום הכיפורים והוסיפה מֵמד ציוני קודר משלה לימים הנוראים. האמת שגם את את הממד הזה כמעט שכחנו).

אני מתלבט אם צריך להילחם בזה – ולהפוך את הימים הנוראים לנוראים פחות. ללכת למקומות שמחים יותר (סליחות ספרדיות לדוגמה). האם צריך לצקת משמעות אחרת לימים? לדוגמה: להתמקד בהתחדשות או בטקס ההמלכה של ראש השנה, בחמלה ובסולידריות החברתית בסגנון ישעיהו של הפטרת יום כיפור או בסתם חגיגה חביבה של תחילת שנה עם הרמת כוסית במשרד, שובר מתנה לשופרסל ותפוח בדבש כמ​ו כל עם נורמלי בארצו.

מצד שני, אני מרגיש שאולי כדאי דווקא להיכנס עמוק לתוך אווירת הימים הנוראים עד הסוף המר. כי כל השנה אני חי בהדחקה של המוות ושל סופיותנו כבני אדם. כולם מסביב צעירים ויפים ובכושר ורצים ורודפים כאילו יחיו לעולם. ואולי סוף השנה הוא הזדמנות יחידה לחיות בצִלו של הדדליין (מילולית: "שורה מתה"...). של שנה שבאמת נגמרה ולא תחזור יותר. של פספוסים וניסיונות שכשלו. להכיר בסתיו ובשלכת ובהתקצרות שעות האור. להסתכל רגע על מי שעזב אותנו בשנה האחרונה ולהכיר בכך שבשנה הקרובה אחרים יעזבו... זה עצוב וזה קשה לעיכול, אבל זה אמִתי. ואולי רק דרך הכרה כנה וחותכת בנוראיות הסופית הזו אפשר להגיע לשאר המעלות של חגי תשרי – לתשובה, לכנות, להנמכת הקומה והחשיבות העצמית, לדרישת הצדק, לסולדריות עם החלש, ללב נשבר ופתוח וליכולת לעזוב את השטויות, להתמקד במה שחשוב ולהתחדש. אולי פעם בשנה צריך להיכנס לאווירת הכנסייה. אינני יודע אם יש דרך חלופית.