הפייטן חתם את שמו בראשי מחרוזות הפיוט, שהרי הן מיוסדות על אקרוסטיכון המביא את אותיות אברהם אבן עזרא, הוא ר' אברהם אבן עזרא – פייטן פורה וחשוב, פרשן המקרא, איש אשכולות. הפיוט מיועד לתפילת "נשמת כל חי" שבאה בשבתות ובחגים בסוף "פסוקי דזמרה". הפייטן רומז על ייעודו זה של הפיוט בסוף הפיוט ובאמצעות בית שחלק ממילותיו מקשרות את המתפללים לתפילת "נשמת כל חי":
אֶקּוֹד עַל אַפִּי וְאֶפְרוֹשׂ לְךָ כַּפִּי
עֵת אֶפְתַּח פִּי בְּנִשְׁמַת כָּל חָי
ראשי המחרוזות מיוסדות על שמו של אבן עזרא, אולם יש התקדמות תכנית מבית לבית. הפיוט פותח בפרקי התבוננות על החיים ועל ערכם ורק בתי סוף הפיוט הם תפילה. משמע מהלכו של הפיוט הוא שההתבוננות בחיים מביאה את האדם לאלוהיו, ובבתי הסיום, שהם בבחינת השיא של הפיוט פונה המתפלל לאלוהיו בתפילה. מבנה זה של פיוט, המסתיים בתפילה, מיוסד על ההיגיון הפנימי של הפיוט עצמו, אולם הוא מיוסד גם על מסורת עתיקה שיסודה בתפילת המקרא. כך לדוגמה מגילת איכה מוקדשת לקינה על החורבן, אולם הפרק האחרון במגילה הוא כולו תפילה לקב"ה. זהו גם המבנה של הפרקים א–ב במגילת איכה. הפרקים א וְ־ב פותחים בקינה ורק בפסוקים האחרונים המקונן פונה לאלוהיו בתפילה. כך, שירת ימי הביניים בשעתה הייתה שירה חדשה שכמותה לא הייתה בישראל, אולם היא גם המשיכה מסורות עתיקות של שירת ישראל. כך בפיוט שלפנינו – פרקי ההתבוננות מיוסדים על סדר הגיוני. הם פותחים בבריאת העולם והאדם, לאחר מכן עוברים לנתינת התורה לבני יעקב נִינֵי תָם, ולאחר מכן עובר המשורר לדבר על אפסות החיים ושבריריותם. בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי הוא מקום המוות המאיים והמפחיד ודווקא הוא נותן לאדם את הרצון ואת ההשתוקקות לחיים.
מִי זֶה יִצְטַדַּק נִמְשַׁל לְאָבָק דָּק
אֶמֶת כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָּל חָי
בְּלֵב יֵצֶר חָשׁוּב כִּדְמוּת חֲמַת עַכְשׁוּב
וְאֵיכָכָה יָשׁוּב הַבָּשָׂר הֶחָי
החיים נמשלים לאבק חסר משמעות והניגוד שבין הגשמיות לרוח הפלאית הוא מפלאי הבריאה. והנה דווקא השבריריות של החיים מביאה את האדם לצימאון לאלוהים חיים, וצימאון זה הוא שנותן משמעות וערך לחיים.
התפילה שבסוף הפיוט אינה תפילה אישית, אלא לאומית. השפחה הנואמת היא הנצרות הטוענת שבנה הוא ההמשך האמִתי של היהדות, ואילו את היהודים והיהדות עזב ה', שהרי בעיני הנוצרים היהדות היא בבחינת דת מתה. על כך מתפלל אבן עזרא שתבוא הגאולה ואז כולם יראו שדווקא בן הגברת, דהיינו שרה, הוא החי והיהדות ממשיכה וחיה. שורות השיר הללו מילאו את לב חותני זצ"ל התרגשות עזה; הוא, שנולד בגרמניה וברח עם משפחתו מאימת היטלר לארץ ישראל, תקומת ישראל בארצו הייתה בעיניו תשובת הקב"ה לשפחה הנואמת. בכל פעם שחותני היה שר בית זה, הדמעות מילאו את עיניו.

תהלים, תל אביב, ארץ ישראל, 1944, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
כך, הפיוט מתחיל במעגל האדם וממשיך אל מעגל הלאום וכמו שירת תהלים העתיקה, המעגלים מתלכדים לשירה הרמונית לאל חי.
הרב אביה הכהן מלמד בישיבת עין צורים ובמוסדות גבוהים נוספים. ספרו, תפלה לאל חי: מסע הנפש במזמורי תהלים, מציע התבוננות מיוחדת במזמורי התהלים.