בורא עד אנה – עיון בפיוט

---

בורא עד אנה – מלים וביצועים

בערב שבת שרים את "לכה דודי".
בערב ראש השנה שרים את "אחות קטנה".
בערב ט' באב מקוננים עם "בורא עד אנה".

בכל שלושת הפיוטים הללו בוקעת ועולה זעקת הגלות והכמיהה לגאולה. הקינה "בורא עד אנה" איננה מפורסמת כמו אחות קטנה, ובוודאי לא כמו "לכה דודי", אך ממוקמת בדיוק לפני פתיחת תפילת ערבית של תשעה באב, ממש כמו לכה דודי שלפני ערבית של שבת ואחות קטנה שלפני ערבית של הלילה הראשון של ראש השנה.

בפיוט לכה דודי שומר המשורר על הצליל "לָה", החותם כל בית ובית: כלה, נקבלה, תהילה, תחילה, חמלה, גאלהּ ועוד. וכולם רומזים על הגאולה. בפיוט אחות קטנה המצלול משתנה מבית לבית (ראו עיון הפיוט שם המתייחס גם לזה).

בקינה "בורא עד אנה" הצליל החוזר הוא בִי: אבי, לביא, אויבי, עצבי, מכאובי, תביא. והוא חוזר ומועצם בכל הביצועים המוכרים לנו, שבהם חוזר המקונן או קהלו על המילה החותמת כל בית ובית. 

עם ישראל משול ליונה עוד מימי משורר שיר השירים. בקינה זו המשורר שלנו מואס בתפקיד היונה. אינני רוצה להיות יותר יונה, זועקת כנסת ישראל לבוראהּ. המשורר מתייחס לאל דווקא מהפן של הבורא, הנותן תכונות בבריותיו. אינני רוצה להיות יונה שאין מנוח לכף רגלהּ.

פרט מתוך כתובה, הולנד, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב. באדיבות המשפחה

ביטויי ההימצאות בתוך פח ומוקש, העוני והעריריות מתקשרים ישירות לנבואות הפורענות הנקראות בשבתות ימי בין המיצרים. וכך הבית הראשון כולו עוסק בשאלה המתריסה והכואבת – בורא, עד אנה? עד מתי אהיה כיונה נודדת, עד אן עלי לנדוד?
הבית חותם בקריאת היונה: אבי! הקריאה אבי מודגשת כאמור בביצועיו של הפיוט (כפי שגם שניתן להתרשם מן הביצועים המובאים באתר).
הקריאה "אבי" יוצרת קונוטציות לדמויות אחרות במקרא שקראו: אבי. ראשון שבהן הוא יצחק אבינו, הנעקד. בסיפור העקדה, כפי שמובא בבראשית ואשר מתפרס על פני תשעה עשר פסוקים, אין קולו של יצחק אבינו נשמע זולתי פעם אחת (בפסוק ז של פרק כב בבראשית). יצחק ההולך עם אביו במעלה הר המוריה אומר:

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי!
ואברהם אביו עונה:
וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי
ויצחק שואל:
וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?

איה השה לעולה? כך שואל יצחק וכך שואל המשורר ויודע שהוא הוא השה לעולה, הזועק – אבי!

מחזור כמנהג אשכנז, 1827, גרמניה
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

הקריאה אבי לוקחת אותנו גם לאלישע הנביא הנפרד, מאליהו רבו בקריאה רבת עצה ופליאה:

וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים (מלכים ב ב, יא–יב)

אלישע מתאבל על עלייתו של אליהו ברכב אש השמימה וקורע את בגדיו תוך קריאה: אבי, אבי!
משורר הקינה לוקח הן את תמימותו של יצחק והן את אבלו של אלישע ומבקש נחמה.

נָעָה גַּם נָדָה מִקִּנָּהּ הַיּוֹנָה
וּלְקֶרַח וְחֹרֶב יוֹם וָלַיְלָה חוֹנָה
הִיא מִתְחַרֶדֶת מֵחֶרֶב הַיּוֹנָה
מִשִּׁנֵּי לָבִיא

בבית השני, לאחר שהזכיר בקונוטציה את אברהם ויצחק מזכיר לנו המשורר גם את יעקב אבינו המתריס כנגד לבן דודו וחותנו:

וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ: זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים (בראשית לא, לו–מא)

גם היונה הנודדת שלנו מתריסה כנגד הקב"ה: מה פסול מצאת בי?! יעקב אבינו סבל מחורב ביום ומקרח בלילה ואילו אנו סובלים מקרח ומחורב ביום ובלילה והכל משמש בערבוביה: וּלְקֶרַח וְחֹרֶב יוֹם וָלַיְלָה חוֹנָה...
וכמו יעקב ולבן, המשולים לישראל ואומות העולם שבכל דור ודור, גם היונה שלנו נחרדת מאומות העולם ומחרבן, היא חרב היונה.

מתוך "ספר משל קדמוני" באדיבות הספרייה הלאומית

חרב היונה הוא ביטוי סתום שגם המפרשים מתקשים בפירושו. מנסים לפרש את חרב היונה מלשון יין ומלשון הונאה.

אומר לנו המשורר בקינתנו: במסורת היהודית החרב היא אומנותם של אומות העולם. אומנותו של יעקב היא התפילה וכח הדיבור. חרב היונה של אומות העולם מחרידה את היונה עצמה, היא עם ישראל. חרב היונה היא החרב היוצאת כנגד היונה.[1]

יָהּ עֵת עָזַבְתָּ אוֹתָהּ בְיַד טוֹרֵף
אָכַל הַצַּוָּאר וּמָלַק הָעֹרֶף
עָבְרוּ הַשָּׁנִים גַּם קַיִץ גַּם חֹרֶף
אֶשָּׂא עֹל אוֹיְבִי

התרסתו של המשורר נמשכת גם בבית השלישי:
יה, עזבת את היונה והיא נטרפת ביד זרים. ולא רק פעם אחת היא נטרפת, אלא שוב ושוב – טָרוֹף נטרפת. כמו חלום רע שאתה מקווה להתעורר ממנו ולגלות שהכל היה חלום, כמו בסיפור יוסף, הדמות הבאה בשושלת אברהם–יצחק–יעקב – ועכשיו גם יוסף. כמו יעקב, שכמו התעורר מחלום רע כאשר גילה שעוד יוסף חי. גם עם ישראל מחכה לזמן בו יוכל להסתכל לאחור ולומר – היינו כחולמים. ולא רק בנוגע לגאולה עצמה, בדיעבד יסתבר כאילו כל הגלות הארוכה והעינויים היו חלום רע.

המובאה הזו של קיץ וחורף מזכירה את סדר העולם כפי שנקבע בימי נח וסוף המבול: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית, ח, כב).
המחזוריות הזו של קיץ וחורף, יום ולילה, באים כהבטחה מאת האל ששוב לא יהפוך את עולמו – מעין החלטה שהעולם יפעל מעתה על פי תבנית קבועה וברורה.

מבין השורות של המשורר עולה שבתוך המחזוריות הקבועה הזו של הטבע קיימת מחזוריות מסוג אחר – מחזוריות שבה היונה חוזרת ונטרפת, חוזרת ונאכלת. והקריאה הסמויה כאן היא להתגשמות הבטחה נוספת של האל המקושרת לנוח ולמבול. אלו הם הדברים המובאים מפי ישעיהו הנביא: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ" (ישעיהו נד, ט). כשם שהאל נשבע שלא יביא עוד מבול על הארץ, כשם שנשבע שהעולם לא יחרוג עוד מתבניתו הקבועה, כך נשבע לגאול את עמו, ומיד מהדהד הפסוק הבא בישעיהו: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'". אם כן, יכול להיות שאפילו ההרים יזוזו ממקומם, אבל חסדו המובטח של ה' נתון לעולמים והוא יציב וקבוע ועומד אף יותר מהרים וגבעות הנטועים במקומם.[2]

מִי יִתֵּן אֵלֶיהָ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים
לָעוּף בִּגְבָעוֹת וּלְדַלֵּג בֶּהָרִים
לָבוֹא עִם דּוֹדָהּ אֶל תּוֹךְ הַחֲדָרִים
אָז אֶשְׁכַּח עָצְבִּי

בבית הרביעי חוזר המשורר ופונה לבורא וכמו אומר לו: אינני רוצה עוד להיות יונה! אני רוצה להיות נשר! אינני רוצה כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ (תהלים, סח, יד). המשורר מתכתב כאן עם ישעיהו הנביא ועם משורר תהלים, שכל אחד מהם משתמש בדימוי של "מִי יִתֵּן... אֵבֶר כַּ...." ישעיהו (מ, כז) מדבר על כנפי נשרים: "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ", ומשורר תהלים (נה, ז) מדבר על כנפי יונה: "וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה." אומר ומתריס המשורר, אינני מעוניין עוד בכנפי יונה. אני רוצה לדאות "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ!" (דברים לב, יא). ואת הדימוי של אבר כנשרים הוא שותל דווקא בתוך בית שכולו מהדהד את שיר השירים, משם לקוח דימוי היונה. כמו אומרת הרעיה לדוד, האהוב – אני רוצה לעוף בגבעות ולדלג אליך, לבוא אתך בחדרי חדרים, אבל לא כיונה חלושה שברירית ופגיעה, אלא כנשר, כמלכה.

 מתוך "ספר משל קדמוני" באדיבות הספרייה הלאומית

ושוב מתוך התקווה וההתרסה, מסתכל המשורר סביבו ורואה את מצבהּ העגום של היונה כפי שהוא מתואר בבית החמישי: 

יוֹעֲצִים עָלֶיהָ עֵצוֹת הִיא אֲנוּשָׁה
זָרִים אַכְזָרִים שָׂמוּהָ חֲלוּשָׁה
בְּעֹל כָּבֵד בְּחֶרְפָּה וּבוּשָׁה
גָדוֹל מַכְאוֹבִי

ואז באה שוב הקריאה והתחינה לגואל ולגאולה, לנחמה ולקיבוץ גלויות:

נַחֵם עַל לִבָּהּ אֵל שׁוֹכֵן בִּמְרוֹמִים
דַּבֵּר נֶחָמָה עַל לֵב הָעֲגוּמִים
קַבֵּץ נִדָּחִים פְּזוּרִים בָּעַמִּים
וְגוֹאֵל תָּבִיא

חתימת הקינה בנחמת הלב ודיבור הנחמה מזכירה לנו את הפטרת הנחמה המפורסמת הנקראת בשבת שאחרי ט' באב:

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ (ישעיהו מ, א–ב)

הרבה תעוזה והעזה יש למשורר, המתריס כלפי שמים כמואס בתפקיד היונה הנודדת. אבל כדי לרכך את ההתרסה נתלה משורר הקינה באילנות גבוהים. הוא נסמך על שושלת האבות ועל נחמות ישעיהו. הוא פונה בבקשת מחסה תחת כנפיהם של משוררי תהלים ושיר השירים ומבקש להזכיר בשנית את ההבנה הקוסמית של השלמה עם טבע העולם וחטאיו כפי שמובאת בסוף סיפור המבול.

אם נתעלם מעושר הקונוטציות וההקשר הליטורגי שבו מושרת הקינה – ערב ט' באב, הרי שיכול שיר זה להיות שיר שכל אדם באשר הוא, החווה בדידות וגלות, עשוי להזדהות עמו. שהרי אין בו אזכור מפורש של היסטוריה יהודית או תקווה למקדש. תחת זאת יש כאן נגיעה ברגש הגלות האוניברסלי ביותר ואשר יכול לדבר ולגעת בכל אדם.

[1] במאמר מוסגר ניתן לומר ששנים רבות אחר כך גם נתן אלתרמן מסביר כך את הביטוי ובקובץ שיריו "משירי עיר היונה" מתאר את החרב שנושא עם ישראל במלחמת עצמאותו כמי שנתגיירה ולא הייתה בעבר חלק אינטגרלי מעם ישראל: "אִבְחַת חַרְבוֹת גּוֹיִים הִיא אֵם / לַחֶרֶב הַיְּהוּדִית הַזֹּאת / כִּי לֹא הָעָם הַזֶּה עַמָּהּ / גַּם בְּבוֹאָהּ סַדְנָאוֹתָיו / גִּיּוֹרֶת הִיא אִתּוֹ. אָמָה / לִבְנַת שִנַּיִם מֵחָלָב / הִיא רוּת נָכְרִית מְאָדָּמָה / אֲשֶׁר עַל סַף לֵילוֹ הַשָּׂב" (עיר היונה, עמ' 146, הוצאת הקיבוץ המאוחד). וראו גם בשיר הפותח את קובץ השירים, שבו מוזכרת אבחת חרב היונה.
[2] מעניין לציין שפסוקים אלו של ישעיהו נקראים לאחר תשעה באב כאחת משבע הפטרות הנחמה שבין תשעה באב לראש השנה וגם כהפטרת פרשת נח עצמה.