זמן חיבורו של הפיוט ותהליך תפוצתו
הפיוט "אשר הניא" הוא אנונימי; אין בו כל חתימה של מחבר. תקופת חיבורו המשוערת ומקום חיבורו של פיוט אנונימי כזה נקבעים בעיקר על פי לשונו, סגנונו ותפוצתו, תוך כדי השוואה לפיוטים אחרים. מאחר שהפיוט אינו מחורז, והוא אינו כולל חתימת מחבר, הוא שייך כנראה לתקופת הפיוט הקדומה, ונראה שנתחבר לא יאוחר לשנת 500 לספירה. גם לשונו הבהירה, ומשקל טורי הפיוט (כמעט תמיד ארבע הטעמות בכל טור) מתאימות לשאר הפיוטים הקדומים. פיוטים נוספים בני תקופה זו הם, לדוגמא, "עלינו לשבח", "אל אדון על כל המעשים" "ישמח משה", ועוד. כולם אינם מחורזים, אין בהם חתימת מחברם, וטוריהם שקולים במשקל האופייני לתקופה: טורים כפולים בעלי ארבע (לעיתים שלוש) הטעמות בכל טור:
עלינו – לשבח – לאדון – הכל / לתת – גדולה – ליוצר – בראשית
אל – אדון – על כל – המעשים / ברוך – ומבורך – בפי – כל נשמה
אשר – הניא – עצת – גויים / ויפר – מחשבות – ערומים
שושנת – יעקב – צהלה – ושמחה / בראותם – יחד – תכלת – מרדכי
קדמותו המופלגת של הפיוט "אשר הניא" הייתה ידועה גם לחכמי צרפת. במחזור ויטרי (לפי נוסח הדפוס, עמ' 214) כתוב בראש הפיוט: "וזה פיוט מיסוד אנשי כנסת הגדולה".
אף על פי שהפיוט שייך לתקופה הקדומה, נראה שהוא מאוחר לרוב הברכות המפויטות שהבאנו למעלה. אורכו של הפיוט וריבוי המדרשים הרמוזים בו (להלן) מהווים סימנים של בשלות פיוטית החורגת מעבר לפיוטים הקצרים המשולבים בברכות שנזכרו.
מולדת הפיוט בכללותו היא ארץ ישראל הקדומה, וזהו מקום חיבורם של רוב הברכות המפויטות. מסורת הפסיקה הבבלית, מנגד, דגלה בדרך כלל בשמירת נוסח קבוע לברכות ולתפילות. לכן נראה שמקום חיבורו של הפיוט "אשר הניא" הוא ארץ ישראל.
בדורות מאוחרים יותר התגלגל הפיוט לארצות דרום אירופה ומרכזה: איטליה, גרמניה וצרפת. מסלול זה של נדידת פיוטים אופייני לפיוטי ארץ ישראל הקדומה. גם לפי המסורת הצרפתית שהבאנו מוצאו של הפיוט הוא בארץ ישראל ("מיסוד אנשי כנסת הגדולה").

מתוך סידור מנהג אשכנז, גרמניה, 1300, באדיבות אוסף משפחת גרוס
שום העתקה של הפיוט אינה ידועה מן הגניזה הקהירית. תופעה זו, של פיוט ארץ־ישראלי קדום שנשתמר באירופה בלא להשאיר עקבות בגניזה היא מיוחדת. להלן ננסה לתת הסבר לתופעה זו.
בתקופה הקדומה עדיין היה הפיוט משולב בתוך ברכת "האל המושיע". בתקופה מאוחרת יותר גברה ההלכה הבבלית שהזכרנו, שלפיה יש לשלב את ברכת "האל המושיע" עם ברכת "הרב את ריבנו". שילוב זה סותר את ההרחבה הפיוטית של הפיוט, ולא ניתן לקיימם יחד בלי לחזור פעמיים על אותה ברכה. כוחה של ההלכה הבבלית גבר, ואמירת הברכה בצורתה המפויטת נתבטלה. זו כנראה הסיבה שבגללה נעדר הפיוט משרידי הגניזה.
מתקבל על הדעת שלאיטליה הקדומה הגיעה ברכת "האל המושיע" בצורתה המפויטת, כשהפיוט "אשר הניא" עדיין משולב בה. עם חדירת ההלכה הבבלית לאיטליה (במאה השמינית) עברו בני איטליה לנוסח הברכה הבבלי, כפי שהגיע אליהם גם בתוך "סדר רב עמרם גאון". נראה שבני איטליה לא רצו לוותר על אמירת הפיוט "אשר הניא", ולכן ניתקו את הפיוט מן הברכה, שמרו אותו כפיוט עצמאי וקבעו את מקומו מיד לאחר הברכה. העובדה שהפיוט אינו נמצא בגניזה בלא הברכה מלמדת שניתוק הפיוט מן הברכה נעשה לראשונה באירופה הקדומה, ולא בארץ ישראל. אילו היה מנהג ארץ ישראלי לומר אותו כפיוט עצמאי, סביר להניח שהיה נותר לו שריד גם בגניזה הקהירית. שילוב איטלקי זה, של אמירת הפיוט לפי המנהג הארץ־ישראלי הקדום, יחד עם אמירת הברכה לפי ההלכה הבבלית, הוא מסימני היסוד של ההלכה האיטלקית הקדומה, אשר מנסה לשמר יחד את המנהגים הקדומים ואת ההלכה הבבלית "החדשה", תוך מציאת איזון ראוי ביניהם. דרך זו של שילוב השפיעה רבות גם על המנהגים של אשכנז (גרמניה) וצרפת הקדומות.
אמירת "ארור המן" "ברוך מרדכי" וכו' באה בכל מקום אחרי ברכת "הרב את ריבנו". העובדה שהפיוט "אשר הניא" שולב מיד לאחר הברכה, עוד לפני אמירת "ארור המן" מהווה הוכחה נוספת לקשר שבין הפיוט ובין הברכה, קשר אשר נשמר גם לאחר שהפיוט הוצא מתוך נוסח הברכה.
עיון קצר בפיוט – המהלך הכללי ושורות מיוחדות
להלן מובא נוסח הפיוט, כפי שהכין ד"ר בנימין אליצור לפי כמה כתבי יד:
אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים.
בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם רָשָׁע נֵצֶר זָדוֹן מִזֶּרַע עֲמָלֵק.
גָּאָה בְּעָשְׁרוֹ וְכָרָה לוֹ בּוֹר וּגְדֻלָּתוֹ נוֹקְשָׁה לּוֹ לָכֶד.
דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכֹּד וְנִלְכַּד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְנִשְׁמַד מְהֵרָה.
הָמָן הוֹדִיעַ אֵיבַת אֲבוֹתָיו עוֹרֵר שִׂנְאַת אַחִים לַבָּנִים.
וְלֹא זָכַר רַחֲמֵי שָׁאוּל כִּי בְחֶמְלָתוֹ עַל אֲגָג נוֹלַד אוֹיֵב.
זָמַם רָשָׁע לְהַכְרִית צַדִּיק וְנִלְכַּד טָמֵא בִּידֵי טָהוֹר.
חֶסֶד גָּבַר עַל שִׁגְגַת אָב רָשָׁע הוֹסִיף חֵטְא עַל חֲטָאָיו.
טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמָיו וַיִּתְנַכֵּר לַעֲשֹוֹת רָעָה.
יָדוֹ שָׁלַח בִּקְדוֹשֵׁי אֵל כַּסְפּוֹ נָתַן לְהַכְרִית זִכְרָם.
כִּרְאוֹת מָרְדְּכַי כִּי יָצָא קֶצֶף וְדָתֵי הָמָן נִתְּנוּ בְשׁוּשָׁן.
לָבַשׁ שַׂק וְקָשַׁר מִסְפֵּד גָזַר צוֹם וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר.
מִי זֶה יַעֲמֹד לְכַפֵּר שְׁגָגָה לִמְחֹל חַטַּאת עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ.
נֵץ פָּרַח מִלּוּלַב חֵן הֲדַסָּה עָמְדָה לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים.
סָרִיסֶיהָ הִבְהִילוּ לְהָמָן לְהַשְׁקוֹתוֹ יֵין חֲמַת תַּנִּינִים.
עָמַד בְּעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹ עָשָׂה לוֹ עֵץ וְנִתְלָה עָלָיו.
פִּיהֶם פָּתְחוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ.
צַדִּיק נֶחֱלַץ מִיַּד רָשָׁע אוֹיֵב נִתַּן תַּחַת נַפְשׁוֹ.
קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשֹוֹת פּוּרִים וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
רָאִיתָ תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.
שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.