אברהם פרנקל
היכן נתחבר "אשר הניא" (שושנת יעקב) ועד כמה הוא קדום? כיצד עשה את דרכו למנהגי הקהילות השונות? תשובות לשאלות אלו ואחרות במאמרו של פרנקל, חוקר פיוטי איטליה ואשכנז.
הפיוט "אשר הניא" נאמר בקהילות אשכנז בליל פורים לאחר קריאת המגילה ולאחר אמירת הברכה "הרב את ריבנו" וכו'. הפיוט מתחיל במילים "אשר הניא עצת גויים" ומסתיים במילים "תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור". אחרי הפיוט ממשיכים לומר כמה משפטים הכוללים קללות להמן ולזרש, ומנגד ברכות למרדכי, לאסתר ולחרבונה. בקריאת המגילה של הבוקר נוהגים לקצר את הפיוט ולומר רק את שתי השורות האחרונות: "שושנת יעקב" ו"תשועתם היית".
מתוך "ספר זכרון הקהילה", בוהמיה, 1722, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
עצם אמירת הברכה שלאחר קריאת המגילה ("הרב את ריבנו") תלויה במנהג. בספרי ההלכה הקדומים, המבוססים על המסורת הבבלית (סידור רב עמרם גאון, משנה תורה לרמב"ם) מבואר: "מקום שנהגו לברך אחריה מברך".
נוסח הברכה שנהוג בימינו מורכב משתי ברכות שונות, כמו שנאמר בפירוש בתלמוד הבבלי (מגילה כא, ע"ב). הברכה הראשונה היא "הרב את ריבנו .. ברוך הנפרע לישראל מכל צריהם", והברכה השנייה היא "האל המושיע". הופעת נוסח הברכה השלם בתלמוד הבבלי גרמה לכך שגם הרמב"ם שילב את נוסח הברכה בספרו משנה תורה (הלכות מגילה, א, ג).
מתוך משנה תורה לרמב"ם, ספרד, המאה ה־14, באדיבות הספרייה הלאומית
במקורו היה הפיוט "אשר הניא" נוסח מפויט של הברכה שלאחר המגילה. הקורא היה מברך:
ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם
אשר הניא עצת גויים ויפר מחשבות ערומים
בקום עלינו אדם ...
שושנת יעקב...
תשועתם היית לנצח ותקוותם לדור ודור
וחותם:
ברוך אתה ה' האל המושיע
מתקבל על הדעת שהפיוט שימש הרחבה לברכה הקצרה "האל המושיע" (או לחתימה דומה לה), מפני שטור הסיום שלו מתחיל "תשועתם היית לנצח".
תופעה זו, שבה פיוט משולב בתוך ברכה, אינה נדירה. ניתן להדגים אותה אפילו על ידי ברכות שעדיין נוהגים לומר בימינו. חלק מן הברכות שלהלן נתחברו אולי מראש בצורת פיוט, ולחלקן כנראה הוכנס פיוט אשר החליף חלק מהנוסח הקדום של הברכה, ולמעשה הרחיב את צורתה הקדומה. להלן כמה דוגמאות:
ברוך אתה ה'...
אשר קידש ידיד מבטן / וחוק בשארו שם
וצאצאיו חתם באות ברית קדש... (מברכת "כורת הברית")
ברוך אתה ה'...
אשר בדברו מעריב ערבים / בחכמה פותח שערים
ובתבונה משנה עתים / ומחליף את הזמנים... (מברכת "מעריב ערבים")
והנה נוסח מפויט של ברכת "מעריב ערבים" כאשר היא נאמרת בליל שבת, מתוך סידור רב סעדיה גאון. נוסח דומה נאמר עד היום במנהג רומא:
ברוך אתה ה'...
אשר כִּלָּה מעשיו ביום השביעי / ויקראהו עונג שבת קדשו
מערב עד ערב התקין מנוחה / לעמו ישראל כרצונו
גם ברכת המזון זכתה לעיבודים פייטניים רבים. יתר על כן: רוב רובם של הפיוטים העתיקים אינם אלא נוסחים מפויטים של ברכות. כך הוא למשל לגבי ברכות קריאת שמע (פיוטי היוצר והמעריבים) וכך לגבי ברכות העמידה (פיוטי הקרובה לחזרת הש"ץ).
הפיוטים המשולבים בדוגמאות שהבאנו הם קצרים יחסית, ובהם מספר מועט של טורים. אבל ישנן גם ברכות הכוללות פיוטים ארוכים. בגניזה הקהירית נתגלתה הרחבה פיוטית ארוכה לברכת היין של קידוש חגיגי, המתחילה במילים "אשר ברא יין עסיס". בסדר רב סעדיה גאון, בתכלאל התימנים ובמקורות נוספים ידועה הרחבה פיוטית אחרת לברכת היום של קידוש (לליל פסח או גם למועדים אחרים) שתחילתה:
ברוך אתה ה'...
אשר בחר בנו מכל עם / ורוממנו מכל לשון
בחר בנו ויגדלנו / רצה בנו ויפארנו
תרומה הבדילנו מכל גוי / ארץ חמדה הנחיל אותנו...
הרחבה זו ממשיכה לכדי קרוב לעשרים שורות.
כל ההרחבות הפיוטיות העתיקות מנוסחות בשפה שירית גבוהה, ובטורים הכוללים ארבע (לעיתים שלוש) הטעמות. יש לשים לב לכך שרוב ההרחבות הפיוטיות מתחילות במילה "אשר", המשמשת מילת חיבור טבעית לכותרת "ברוך אתה ה' ... מלך העולם". למעשה כל פיוט עתיק המתחיל במילה "אשר" יש לבדקו אם אינו אלא תחילת הרחבה פיוטית של ברכה.
ההרחבה הפיוטית הקרובה ביותר לפיוט "אשר הניא" היא הפיוט "אשר בגלל אבות בנים גידל". פיוט זה, המופיע עד היום בכמה מחזורים אשכנזיים, שימש הרחבה לברכה שנהגו לומר לאחר השלמת התורה בשמחת תורה. חתימתה של הברכה מופיעה עדיין בכמה כתבי יד לאחר הפיוט:
"ברוך אתה ה' הבוחר בצדיקים ונתן תורה לעמו ישראל על ידי משה רבנו".
הקרבה לפיוט "אשר הניא" מתבטאת בכך ששתי ההרחבות הן פיוטים ארוכים הכוללים א"ב שלם, ושתיהן נאמרות לאחר סיום של קריאה בציבור – קריאת התורה וקריאת המגילה.
מתוך מחזור נירנברג, גרמניה, 1331, באדיבות הספרייה הלאומית
הפיוט "אשר הניא" הוא אנונימי; אין בו כל חתימה של מחבר. תקופת חיבורו המשוערת ומקום חיבורו של פיוט אנונימי כזה נקבעים בעיקר על פי לשונו, סגנונו ותפוצתו, תוך כדי השוואה לפיוטים אחרים. מאחר שהפיוט אינו מחורז, והוא אינו כולל חתימת מחבר, הוא שייך כנראה לתקופת הפיוט הקדומה, ונראה שנתחבר לא יאוחר לשנת 500 לספירה. גם לשונו הבהירה, ומשקל טורי הפיוט (כמעט תמיד ארבע הטעמות בכל טור) מתאימות לשאר הפיוטים הקדומים. פיוטים נוספים בני תקופה זו הם, לדוגמא, "עלינו לשבח", "אל אדון על כל המעשים" "ישמח משה", ועוד. כולם אינם מחורזים, אין בהם חתימת מחברם, וטוריהם שקולים במשקל האופייני לתקופה: טורים כפולים בעלי ארבע (לעיתים שלוש) הטעמות בכל טור:
עלינו – לשבח – לאדון – הכל / לתת – גדולה – ליוצר – בראשית
אל – אדון – על כל – המעשים / ברוך – ומבורך – בפי – כל נשמה
אשר – הניא – עצת – גויים / ויפר – מחשבות – ערומים
שושנת – יעקב – צהלה – ושמחה / בראותם – יחד – תכלת – מרדכי
קדמותו המופלגת של הפיוט "אשר הניא" הייתה ידועה גם לחכמי צרפת. במחזור ויטרי (לפי נוסח הדפוס, עמ' 214) כתוב בראש הפיוט: "וזה פיוט מיסוד אנשי כנסת הגדולה".
אף על פי שהפיוט שייך לתקופה הקדומה, נראה שהוא מאוחר לרוב הברכות המפויטות שהבאנו למעלה. אורכו של הפיוט וריבוי המדרשים הרמוזים בו (להלן) מהווים סימנים של בשלות פיוטית החורגת מעבר לפיוטים הקצרים המשולבים בברכות שנזכרו.
מולדת הפיוט בכללותו היא ארץ ישראל הקדומה, וזהו מקום חיבורם של רוב הברכות המפויטות. מסורת הפסיקה הבבלית, מנגד, דגלה בדרך כלל בשמירת נוסח קבוע לברכות ולתפילות. לכן נראה שמקום חיבורו של הפיוט "אשר הניא" הוא ארץ ישראל.
בדורות מאוחרים יותר התגלגל הפיוט לארצות דרום אירופה ומרכזה: איטליה, גרמניה וצרפת. מסלול זה של נדידת פיוטים אופייני לפיוטי ארץ ישראל הקדומה. גם לפי המסורת הצרפתית שהבאנו מוצאו של הפיוט הוא בארץ ישראל ("מיסוד אנשי כנסת הגדולה").
מתוך סידור מנהג אשכנז, גרמניה, 1300, באדיבות אוסף משפחת גרוס
שום העתקה של הפיוט אינה ידועה מן הגניזה הקהירית. תופעה זו, של פיוט ארץ־ישראלי קדום שנשתמר באירופה בלא להשאיר עקבות בגניזה היא מיוחדת. להלן ננסה לתת הסבר לתופעה זו.
בתקופה הקדומה עדיין היה הפיוט משולב בתוך ברכת "האל המושיע". בתקופה מאוחרת יותר גברה ההלכה הבבלית שהזכרנו, שלפיה יש לשלב את ברכת "האל המושיע" עם ברכת "הרב את ריבנו". שילוב זה סותר את ההרחבה הפיוטית של הפיוט, ולא ניתן לקיימם יחד בלי לחזור פעמיים על אותה ברכה. כוחה של ההלכה הבבלית גבר, ואמירת הברכה בצורתה המפויטת נתבטלה. זו כנראה הסיבה שבגללה נעדר הפיוט משרידי הגניזה.
מתקבל על הדעת שלאיטליה הקדומה הגיעה ברכת "האל המושיע" בצורתה המפויטת, כשהפיוט "אשר הניא" עדיין משולב בה. עם חדירת ההלכה הבבלית לאיטליה (במאה השמינית) עברו בני איטליה לנוסח הברכה הבבלי, כפי שהגיע אליהם גם בתוך "סדר רב עמרם גאון". נראה שבני איטליה לא רצו לוותר על אמירת הפיוט "אשר הניא", ולכן ניתקו את הפיוט מן הברכה, שמרו אותו כפיוט עצמאי וקבעו את מקומו מיד לאחר הברכה. העובדה שהפיוט אינו נמצא בגניזה בלא הברכה מלמדת שניתוק הפיוט מן הברכה נעשה לראשונה באירופה הקדומה, ולא בארץ ישראל. אילו היה מנהג ארץ ישראלי לומר אותו כפיוט עצמאי, סביר להניח שהיה נותר לו שריד גם בגניזה הקהירית. שילוב איטלקי זה, של אמירת הפיוט לפי המנהג הארץ־ישראלי הקדום, יחד עם אמירת הברכה לפי ההלכה הבבלית, הוא מסימני היסוד של ההלכה האיטלקית הקדומה, אשר מנסה לשמר יחד את המנהגים הקדומים ואת ההלכה הבבלית "החדשה", תוך מציאת איזון ראוי ביניהם. דרך זו של שילוב השפיעה רבות גם על המנהגים של אשכנז (גרמניה) וצרפת הקדומות.
אמירת "ארור המן" "ברוך מרדכי" וכו' באה בכל מקום אחרי ברכת "הרב את ריבנו". העובדה שהפיוט "אשר הניא" שולב מיד לאחר הברכה, עוד לפני אמירת "ארור המן" מהווה הוכחה נוספת לקשר שבין הפיוט ובין הברכה, קשר אשר נשמר גם לאחר שהפיוט הוצא מתוך נוסח הברכה.
עיון קצר בפיוט – המהלך הכללי ושורות מיוחדות
להלן מובא נוסח הפיוט, כפי שהכין ד"ר בנימין אליצור לפי כמה כתבי יד:
אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם וַיָּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים.
בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם רָשָׁע נֵצֶר זָדוֹן מִזֶּרַע עֲמָלֵק.
גָּאָה בְּעָשְׁרוֹ וְכָרָה לוֹ בּוֹר וּגְדֻלָּתוֹ נוֹקְשָׁה לּוֹ לָכֶד.
דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכֹּד וְנִלְכַּד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד וְנִשְׁמַד מְהֵרָה.
הָמָן הוֹדִיעַ אֵיבַת אֲבוֹתָיו עוֹרֵר שִׂנְאַת אַחִים לַבָּנִים.
וְלֹא זָכַר רַחֲמֵי שָׁאוּל כִּי בְחֶמְלָתוֹ עַל אֲגָג נוֹלַד אוֹיֵב.
זָמַם רָשָׁע לְהַכְרִית צַדִּיק וְנִלְכַּד טָמֵא בִּידֵי טָהוֹר.
חֶסֶד גָּבַר עַל שִׁגְגַת אָב רָשָׁע הוֹסִיף חֵטְא עַל חֲטָאָיו.
טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמָיו וַיִּתְנַכֵּר לַעֲשֹוֹת רָעָה.
יָדוֹ שָׁלַח בִּקְדוֹשֵׁי אֵל כַּסְפּוֹ נָתַן לְהַכְרִית זִכְרָם.
כִּרְאוֹת מָרְדְּכַי כִּי יָצָא קֶצֶף וְדָתֵי הָמָן נִתְּנוּ בְשׁוּשָׁן.
לָבַשׁ שַׂק וְקָשַׁר מִסְפֵּד גָזַר צוֹם וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר.
מִי זֶה יַעֲמֹד לְכַפֵּר שְׁגָגָה לִמְחֹל חַטַּאת עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ.
נֵץ פָּרַח מִלּוּלַב חֵן הֲדַסָּה עָמְדָה לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים.
סָרִיסֶיהָ הִבְהִילוּ לְהָמָן לְהַשְׁקוֹתוֹ יֵין חֲמַת תַּנִּינִים.
עָמַד בְּעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹ עָשָׂה לוֹ עֵץ וְנִתְלָה עָלָיו.
פִּיהֶם פָּתְחוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ.
צַדִּיק נֶחֱלַץ מִיַּד רָשָׁע אוֹיֵב נִתַּן תַּחַת נַפְשׁוֹ.
קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשֹוֹת פּוּרִים וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
רָאִיתָ תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.
שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי.
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר.
ארבע השורות הראשונות בפיוט מהוות כעין כותרת כללית, הקושרת את הפיוט לנושא הברכה: תשועת עם ישראל מיד אויבו. משורה 5 ואילך בא סיפור המגילה בצורה מקוצרת, החל מעלייתו של המן לגדולה. גדולתו של המן מתוארת בהרחבה, כמו גם שנאתו למרדכי. מחציתו הראשונה של התיאור מסתיימת עם אבלו של מרדכי (שורה 12). באמצע הפיוט (שורה 13) מוצגת השאלה הבאה: מי זה יעמוד לכפר שגגה / למחול חטאת עון אבותינו? והתשובה היא: נץ פרח מלולב חן / הדסה עמדה לעורר ישנים.
נעיין מעט בשורה 14: הנוסח המקובל של השורה הוא "נץ פרח מלולב, הן הדסה עמדה לעורר ישנים". אבל נוסח זה משבש את המשקל בשני הטורים. בשני כתבי יד מצא ד"ר בנימין אליצור את הנוסח "נץ פרח מלולב חן". לפי חלוקה זו "חן" הוא כינוי לאסתר, שעליה נאמר "ותהי אסתר נושאת חן". ביאור הטור הוא, אם כן, זה: הניצן (הוא אסתר) פרח מגזעו של הלולב הנאה (הוא שאול האב, הנזכר לעיל בשורות 6, 8). נראה שגם 'חסד" (8) הוא כינוי לאסתר, שעליה נאמר באותו עניין: "ותשא חן וחסד לפניו". לפי פירוש זה רומזת שורה 8 להמלכתה של אסתר. את התשועה מביאה אסתר בעזרת תפילתה ובעזרת תכסיסה (שורות 14–15). הביטוי "לעורר ישנים" יכול להתפרש "לעורר את האבות" כדי שיתפללו עבור עם ישראל, אך אפשר לפרש שהכוונה לעורר את עם ישראל לצום ולתפילה, לפי המדרש שישראל היו "ישנים מן המצוות".
מתוך מגילת אסתר, פראג, 1895, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
כדי לתאר את שמחת עם ישראל נאמר בפיוט (בשורה 21):
"שושנת יעקב צהלה ושמחה / בראותם יחד תכלת מרדכי"
שני הטורים מבוססים על הפסוק:
"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור... והעיר שושן צהלה ושמחה".
מתוך מגילת אסתר, גרמניה, 1720, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
הפייטן הפך את סדר המילים בפסוק, ושינה את "העיר שושן" ל"שושנת יעקב", שהוא כינוי לעם ישראל.
השורה האחרונה בפיוט ("תשועתם היית" וכו') חוזרת אל הקב"ה (כמו בתחילת הפיוט), ולשון זו מעבירה, כאמור, אל חתימת הברכה "האל המושיע".
הסיפור הפיוטי מתובל ברמזים למדרשים, ומשקף את פרשנותם הקדומה של חכמי התלמוד והמדרש למאורעות המגילה: הפסוק "בקום עלינו אדם" (שורה 2) נדרש בכמה מדרשים על המן, וכדי להבהיר את המדרש הוסיף הפייטן את המילה "רשע". שנאתו של המן לישראל מושרשת בשנאת יעקב ועשו (שורה 5), בשנאת עמלק לישראל (שורה 5), ועוברת דרך מלחמת שאול בעמלק (שורה 6). המן הוא מזרעו של אגג, אשר לפי מסורת מדרשית (הידועה גם מפיוטים אחרים) בא על שפחתו וממנה נולד המן. הצלתו של עם ישראל באה בגלל חסדה של אסתר, אשר גבר על שגגתו של שאול כאשר ריחם על אגג (שורה 8). תעניתם של מרדכי ואסתר באה כדי לכפר על עוונו של שאול, או גם על עוונות היהודים בשושן (שורה 16). הביטויים המקראיים "יצא הקצף" (שורה 11) ו־"לכפר שגגה" (שורה 13) מדגישים גם הם את חטאו של שאול, או גם את חטאם של ישראל בשושן הבירה.
הכינויים המיוחדים ורמזי המדרשים משולבים בפיוט בלי לפגום בלשונו הברורה ובבהירות הניסוח. בזכות אלה זכה הפיוט למעמד של יצירה חביבה הקולעת לטעמו של קהל מתפללים הן בדורות קדומים והן בדורות מאוחרים.
מתוך מגילת אסתר, סלובקיה, 1837, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
תודתי לד"ר בנימין אליצור ולפרופ' שולמית אליצור על עזרתם והארותיהם.
אברהם פרנקל עוסק במחקר פיוטי אשכנז ואיטליה.
