קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

איחוד נוסחי התפילה – מכשול בלתי עביר או מציאות אפשרית?
אתר הפיוט והתפילה

איחוד נוסחי התפילה – מכשול בלתי עביר או מציאות אפשרית?

הרב ד"ר עידו פכטר

האם איחוד נוסחי התפילה הוא מכשול בלתי עביר או מציאות אפשרית? מהו נוסח התפילה הראוי ללכת בעידן של קיבוץ גלויות? האם יש לשמר את נוסחי בית אבא, לוותר על המסורת למען הכלל, או דרך אחרת? במאמרו של הרב ד"ר עידו פכטר מוצעת דרך מקורית להתמודדות עם סוגיית ריבוי נוסחי וסגנונות התפילה בחברה הישראלית?

 

בעיקרם של דברים, נוסח התפילה בבסיסו שווה אצל כל עדות ישראל. יהודי ממוצא אשכנזי שייכנס לבית כנסת של יוצאי עדות המזרח, וכן להפך, אולי לא יכיר את הניגונים ומקצת פיוטים, אבל את עיקר התפילה הוא יכיר ויוכל להשתלב בה די בקלות. לבד מהבדלים מינוריים, הנוגעים לניסוח של ביטוי או משפט יחידים, חלקיה המרכזיים של התפילה, כפי שתוקנו בידי אנשי הכנסת הגדולה וחכמי בית שני ועובו לאורך הדורות הבאים, השתמרו בשווה אצל כל עדות ישראל. [1]

עיקר ההבדל שבין נוסחי התפילות השונים טמון במה שאני מכנה "הקישוטים" לתפילה – פיוטים שהוכנסו למהלך התפילה, בעיקר בחגים ומועדים, ושהעשירו אותה במליצות לשון והתייחסויות למאורעות המקום והזמן; טקסים מיוחדים שאינם חלק משגרת התפילה כמו התשליך, קריאה מיוחדת בשבת חתן וכד'; דרך ההגייה של מילות התפילה והקריאה בתורה; והעיקר הגדול – הניגונים המלווים את התפילה (ובלשון העם: "הנוּסח" של התפילה). הסיפור הבא ממחיש את חשיבותם: לפני כמה שנים, כשהתייעצתי עם רבותיי בנוגע לפרויקט "איחוד נוסחי תפילה" שנתבקשתי להיות שותף בו, אמר לי אחד מרבותיי, יוצא עדות המזרח, שהמכשול הקשה ביותר באיחוד התפילות איננו נוסח או פיוט כזה או אחר, אלא דווקא המנגינה, שעליה יהיה קשה לוותר. ככל שהעמקתי בסוגייה, נוכחתי לדעת עד כמה הוא צדק בדבריו.

דווקא "קישוטים" מעין אלה, בעיני רבים, הם עיקר חוויית התפילה, שכן הם המקום האישי שניתן לכל אדם וקהילה להביע בו את רחשי לבם ולהזדהות עם הנאמר.

   

צילום: אפרים וייצמן

 

הקדמה זו ממקמת את הדיון בסוגיית איחוד הנוסחים בגבולות הנכונים לו. אכן, מבחינה הלכתית טהורה, אמירת הפיוטים וביצוע המנגינות הנלווים לתפילה אינם נושקים לדיני דרבנן וודאי שלא דאורייתא. לכל היותר מדובר במנהגים, שמעמדם בהיררכיה ההלכתית אינו כה חמור.  [2] אך דווקא צד מקל זה של הבחינה ההלכתית מהווה צד מחמיר מהבחינה התרבותית. שכן, המנהג – ובמיוחד בנושא כה רגיש כמו התפילה – הוא המשקף בצורה האותנטית ביותר את דופק החיים של העדה ואנשיה, ומהווה מרכיב משמעותי בזהות האישית והקהילתית של האוחזים בו. אי לכך, לרבים יהיה קשה מאד לוותר על נוסח התפילה שלהם, גם אם מבחינה הלכתית הדבר אפשרי. כל התייחסות או הבעת עמדה בסוגיה חייבות להתחשב בכך. [3]

סוגיית השילוב שבין נוסחי תפילה שונים עלתה לא אחת בספרות ההלכתית. המניעים המרכזיים לכך היו הגירתם של אנשים יחידים ממקום שבו נהוג נוסח תפילה אחד למקום שבו נוסח תפילה אחר, או איחודן של קהילות בעלות נוסחים שונים. [4] עם התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד עם תקומת מדינת ישראל, שבה ועלתה סוגיית שילוב נוסחי התפילה ביתר שאת. הסיבה לכך הייתה עלייתן של קהילות יהודיות שונות מרחבי העולם לארץ ישראל ומפגשן האחת עם השנייה, [5] וכן כינונן של מערכות ציבוריות (כדוגמת בתי ספר, צבא וכד'), שבהן נדרש לקבוע נוסח תפילה קבוע. כיום, סוגייה זו הולכת ונפוצה עוד יותר, הן לנוכח קהילות חדשות ומעורבות מבחינה עדתית, והן לנוכח משפחות מעורבות ממוצאים שונים, שנדרשות לשאלת נוסח התפילה המתאים להן.

אבל לא רק עניין פרקטי טמון כאן. גם מבחינה אידיאולוגית, עולה לא אחת טיעון בדבר הצורך באיחוד נוסחי התפילה לאור קיבוץ הגלויות. נוסחי התפילה השונים מקורם בגלות, ושימורם מעגן את הזהות היהודית הגלותית. השיבה לארץ ישראל, על פי טיעון זה, מחייבת תנועה הפוכה – יצירת זהות חדשה, ארץ־ישראלית, גם בסוגיית התפילה. אף זו; שימור נוסחי תפילה שונים מעוררים מחלוקות בעם ישראל והופכים את התורה לשתיים שלוש וארבע תורות. קיבוץ הגלויות ואיחוד עם ישראל קוראים לאור זאת לאיחוד גם בנוסחי התפילה וקביעת נוסחי ארץ־ישראלי אחיד לכלל היהודים.

בפועל, במשך שנים רבות, הפתרון המעשי שהונהג בשאלת המפגש שבין נוסחי התפילה השונים, בעיקר במחוזותיה של הציונות הדתית, היה לבכר את נוסח אשכנז (או הקרוב לו, נוסח "ספרד"). זהו הנוסח שבו נערכו התפילות בבתי ספר, בישיבות ובתנועות הנוער. רבים מן הספרדים לא חשו בכך בנוח (וזאת בלשון המעטה), הן בשל הנוסח שלא הכירו והן בשל תחושת ההתנשאות של יוצאי אשכנז עליהם. [6]

ודאי שאת ה"פתרון" הזה יש לדחות בשתי ידיים. תנועת ביטול כלפי מסורות מפוארות של מאות ואלפי שנים היא מעשה שאינו מוסרי וגם לא חכם. יש למגר כל תחושה של התנשאות תרבותית ולחבק הזדמנות להכיר אוצרות תרבות יהודית עשירים של יוצאי העדות האחרות.

פתרון אחר הוצע בצבא בשנת 1963 בידי הרב הראשי הראשון לצה"ל, האלוף הרב שלמה גורן. הרב גורן קבע נוסח אחיד לחיילי צה"ל, שבו הודפסו כלל הסידורים בצבא. ואולם, בפועל, נוסח אחיד זה לא התקבל בציבור הרחב. הוא לא התרחב מעבר לגבולות הצבא, ואף בקרב חיילי צה"ל כבר אין מי שמשתמש בו היום. כפי הנראה, הסיבה המרכזית לכך היא שנוסח זה לא באמת שילב בין הנוסחים אלא ביכר את נוסח 'ספרד', שהונהג על ידי החסידים והיה קיים זה מכבר, ולא באמת יצר נוסח משולב, ארץ־ישראלי, חדש. [7]

הרב שלמה גורן

הספרות ההלכתית עסקה בשאלת המפגש בין נוסחי התפילה השונים מכמה כיוונים וזוויות, בהתאם לשאלות השונות שצצו ועלו בקרב הציבור. מכלל דברי הפוסקים ניתן להצביע על שתי גישות מרכזיות מנוגדות בעניין זה: 'הגישה המאחדת' לעומת 'הגישה המשמרת', כשעליהן נוספת גישה שלישית, הרווחת יותר אצל פוסקי הציונות הדתית המאוחרים, שאותה אכנה 'הגישה הפלורליסטית'.

הגישה המאחדת גורסת שבמפגש האינטרסים בין שימור נוסחי התפילה ובין חשיבות אחדות הקהילה ועם ישראל, יש לבכר את הרכיב האחרון על הראשון. בגישה זו צעד, למשל, הרב בצמ"ח עוזיאל, שקבע שכל קהילה חייבת להתנהל על פי נוסח קבוע ואחיד, ואין להנהיג נוסחים שונים בקהילה אחת:

ומזה נלמד במכל שכן שאסור לנהוג מנהגים שונים בתפלות ומעשה המצוה בבית הכנסת אחד... שאסור לכל הדעות משום לא תתגודדו, [8] וקרוב הדבר לומר שיש בזה משום מצוה הבאה בעבירה וכמו שכן העלה להלכה ב'פאת השלחן' שבני אדם יחידים אשכנזים כשמתפללים בביהכנ"ס הספרדים וכן להיפך אסור להם לשנות מנוסח הצבור. [9]

על פי גישה זו, כל מקום מעורב צריך לקבוע לעצמו נוסח אחיד, שכולם ינהגו על פיו בכל התפילות. את הנוסח הזה ניתן לקבוע על פי נוסח המייסדים או על פי רוב הקהל, אבל העיקרון חייב להישמר: קהילה אחת חייבת להתפלל בנוסח מקובל אחד וקבוע. [10]

הגישה הנגדית, המשמרת, סוברת שלמנהג האבות יתרון על פני שיקולים של אחדות הקהילה, ועל כן כל אדם צריך לשמר את הנוסח שקיבל מאבותיו. גישה זו מסתמכת על המובא בכתבי האר"י, שישנם י"ב שערים בשמים כנגד שבטי ישראל וכנגדם קיימים נוסחי התפילה השונים, ואי לכך, אין אדם רשאי לשנות מהנוסח שקיבל מאבותיו. גישה זו התקבלה הן על ידי פוסקי הלכה ספרדיים והן על ידי פוסקים אשכנזיים. [11]

בגישה זו צעד הראי"ה קוק, למשל, שניהל מחלוקת פומבית עם הרב עוזיאל בשאלת שינוי הגיית מילות התפילה והקריאה בתורה, וקבע שמלכתחילה אין אדם יוצא חובתו בהגייה שלא כפי נוסח עדתו. [12] גם הרב עובדיה יוסף הפגין גישה עקרונית דומה, כשפסק שספרדים אינם רשאים לשנות את נוסחם לנוסח אשכנז, גם כאשר הם מתפללים בקרב אשכנזים. [13]

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

הרב בן ציון מאיר חי עוזאיל

בפועל, אם מתבוננים אנו על הנעשה בציבור הרחב, ניתן לראות כי גישה זו, המשמרת, היא שהתקבלה הלכה למעשה. אנשים כיום משמרים את נוסח התפילה שלהם גם בעודם מתפללים במקומות עם נוסח אחר (הדבר בולט במיוחד באמירת הקדיש, שם ניתן לשמוע את הנוסחים השונים נאמרים בקול). בכך, לא נפגע כבודה של אף מסורת, אבל יחד עם זאת האתגר הכרוך במפגש בין המסורות לא נפתר. סוף סוף, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה מעשית, עולה הצורך לשלב ביניהן.

הרב ד"ר עידו פכטר, רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה, מרצה וכותב בבמות שונות, חוקר עולמה של האורתודוקסיה המודרנית.

[1] הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים סח, ג.
[2] חסידי אשכנז בימי הביניים הקפידו לשמר את נוסח התפילה בלא שום שינוי, לפי שהעניקו משמעות למניין האותיות בטקסט הליטורגי. ראו על כך למשל אצל ר' יעקב בן אשר, ספר הטורים, אורח חיים, סוף סימן קיג. בניגוד לכך, חכמי ספרד באותה התקופה לא ראו במניין האותיות דבר בעל משמעות, ועל כן היו גמישים יותר ביחס לנוסח. ראו למשל בספר אבודרהם, עמ' קה. ואולם, אותה קפדנות אשכנזית ביחס לנוסח התפילה השתנתה בתקופת האחרונים. ראו שו"ת חתם סופר אורח חיים, סימן טו, ועדותו שם על רבו, הרב נתן אדלר, שזנח את נוסח אשכנז ואימץ את נוסח האר"י.
[3] ראוי בהקשר זה להביא מדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' המופנים לרבני קהילות העוסקים בשאלת מיזוג מנהגים: "צריך המרא דאתרא להתנהל בחכמת החיים ובמתינות ויישוב הדת, להבחין מה לרחק ומה לקרב. יש לזכור שההרגל הוא כוח מייצב בנפשו של האדם, אשר על כן קשה מאד לשנות מן המנהג שהורגל בו, ואפילו תלמידי חכמים המבינים שאין לתת את תורתו של כל אחד בידו, מכל מקום קשה להם מאד להשליך אחר גוום מנהג אבותיהם" (שו"ת שיח נחום, סימן פו).
[4] ראו למשל שו"ת חתם סופר חלק ה', השמטות סימן קפח.
[5] מציאות זו רווחה גם בארה"ב, שאליה היגרו מיליוני יהודים החל משלהי המאה ה־19 ובמהלך המאה ה־20. לביטוי לתופעה ייחודית זו בקרב יהודי ארה"ב ראו הרב משה פיינשטיין, אגרות משה חלק ד, סימן לג.
[6] ראו בעניין זה את עדותו של הרב רמי ברכיהו, במאמרו "לאחד בין הנוסחים" באתר "ישיבה".
[7] יש שטענו שהרב גורן לא באמת ביקש לגבש נוסח חדש מאוחד, אלא עשה זאת רק מפני שלא ניתן היה להדפיס סידורים בנוסחים השונים. ראו הרב שלמה אבינר, שו"ת שאילת שלמה, חלק ב, סימן ט. ואולם, נראה שנוסח פקודת המטכ"ל שחיבר הרב גורן בעניין מלמדת שברקע מפעלו עמד עניין אידיאולוגי גרֵדא. על פי סעיף 20 שבפקודת המטכ"ל בנושא אסור היה לקיים מניינים נפרדים גם כאשר החיילים מעוניינים בכך. הסיבה לכך היא "שחיילי צה"ל צריכים להראות דוגמה למיזוג גלויות גם בשטח של ניהול תפילות אחידות בין כל בני העדות".  יש לציין שכיום פקודת המטכ"ל עודכנה, ומאפשרת תפילה בכל נוסח על פי רצון הציבור.