קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

סליחה לאדון הסליחות
אתר הפיוט והתפילה

סליחה לאדון הסליחות

אסתר אסקוזידו

בהשראת סיפורה של אסתר גוטר לבית קוהן, מתכתבים אסתר והסיפור עם פיוטי הימים הנוראים מתוך פרספקטיבה אישית והיסטורית שנוגעת בזיכרון ומנהלת דו שיח בין הזעקה, התפילה והסליחה.

בּוֹחֵן הלְבָבוֹת הציל את אסתושה, אסתר הקטנה, פעם אחר פעם.

כשאוחזי המספריים חסו על מחלפותיה העטורות בסרטים, כשזרועה לא נצרבה ולא מוספרה, כשהתחננה מול קנה שלוף, כשחמקה בין רגליו הפשוקות של הר אדם חייתי עת חבש את מסכת הגז.

בסלקציה אחת אחר השנייה היא נידונה למוות.

פעם משכה אותה יד גרמניה, פעם אחרת היא נדחפה ביד זרה אחרת מתחת לשולי שמלתה של אישה, במסדר הנשלחות לעבודה.

רחמי הזדים נכמרו,

ובנות עמה סטרו לה כשביקשה לגימה נוספת.

מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא?

גירשוה כשברחה לצריפים.

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ?

  

היא נדרה שאם זוכר ברית אבות יצילה מהגיהינום – היא תחזור ותקרא לו "שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת", כמו שקראו לו אבא אהרון וסבא צבי כל חייהם. עטופים בטליתותיהם הם היו מברכים את הקהל הקדוש בוולוצלאבק ובפלוצק. כהנים בני כהנים. להם לא ענה בְּעֵת צָרוֹת.

היא נדרה וזכרה איך נורא תהלות נדם כשחזתה בנוראות מותה של יולצ'יה אחותה בעינויי רעב ומחלה.

מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה?

נאלם פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת כשאמא נעלמה.

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה?

 

הימים הנוראים של ת"ש לא תמו גם לאחר שלוֹבֵשׁ צְדָקוֹת הוציאה בידו הארוכה מבלוק 25, משערי הגיהינום. כמעט ותש כוחה, אבל...

עוד היה על אסתושה לעבור את הפרוזדור בחזרה, צעדות בנות מאות קילומטרים בקבקבי עץ ובסמרטוטים קרועים.

מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ? מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה?

עוד היה עליה לשרוד את הרכבות, את הטיפוס, את בורות ברגן בלזן הפתוחים.

מכות אינספור ניתכו על ראשה ולא יכלו לרוחה.

כנגד כל הסיכויים – הילדה עדיין נשמה.

 

רוֹכֵב עֲרָבוֹת הציל אותה מעמקי גיא צלמוות, והיא כבר ידעה שתזכה להעלות את זכר הימים המקוללים כשתעמוד איתנה על אדמת גן העדן.

מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר? מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר? מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם?

 

בא פסח תש"ה וסגר את שנות הכיפורים.

היא לא הביטה לאחור כדי לראות מי ומה רמה בים.

משעולי השאול בעקביה ופניה לחיים.

קוֹרֵא הַדּוֹרוֹת צפה לה עֲתִידוֹת והיא לא יכלה שלא למחול ולהודות לשמו הטוב,

גּוֹלֶה העֲמוּקוֹת.

 

לא חטאה מעולם לפניו.

לא קָבְלָה מעולם כלפיו.

אסתר סלחה לאֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת.

 

שש שנים כמו שישים, אישה זקנה בת שש עשרה שנים,

לבדה.

אז דלתה את הפתקאות שהטמינה בשערה, למדה את שפת הקודש ותרגמה מילה מילה מפולנית.

בשישים השנים הנוספות נולדה מחדש ובנתה מסביבה מקדש לתשע השנים הראשונות.

מקדש לתמימות.

 

מדי יום כיפורים צמה. עם שובה מבית הכנסת פתחה את הכספת, הוציאה את יומן הנעורים וקראה לבנותיה את מסכת הייסורים.

מִי בְקִצּוֹ וּמִי לא בְקִצּוֹ?

הספר לזכרה של אסתושה נכתב ונערך בימים אלה לקראת יום השנה למותה.

אילת אסקוזידו היא מתעדת, עורכת ומוציאה לאור ספרי זיכרונות מבית היוצר "ה​סיפור שנשאר".
נשואה ואם לשלושה. ילידת מטולה. תושבת מזכרת בתיה.

לאתר האינטרנט של אילת.