הפיוט והתפילה במסורת אשכנז
השם "אשכנזים" התייחד בימי הביניים ליהודים שהתיישבו באזור גרמניה, צפון צרפת ופלנדריה. אזור זה, ובמיוחד הערים שפיירא, וורמייזא ומגנצא – הפך בין המאה השמינית למאה האחת עשרה למרכז תורה חשוב, שבו פעלו דמויות ידועות כגון רבנו גרשם מאור הגולה (960–1028) ותלמידו רש"י (1040–1105). רדיפות, מסעי הצלב, ואילוצים חברתיים וכלכליים הביאו להגירה הדרגתית של יהודים אשכנזים למזרח אירופה (פולין, רוסיה ועוד), ולהרחבת תחום ההשפעה של התרבות האשכנזית. תהליך זה הביא להרחבת המשמעות של הכינוי "אשכנזים", כך שיכלול את רוב יהודי מזרח, מרכז ומערב אירופה (למעט, ספרד, פורטוגל והקהילות הספרדיות והרומניוטיות באזורים אלו), ובהמשך השנים לצאצאיהם.
לאזור חבל הריין וסביבותיו הגיעו, החל מהמאה ה־8, רבנים וחזנים מארץ ישראל ומאיטליה שהשפיעו על המנהג ועל ההלכה של הקהילות שישבו בו. תחום חשוב לענייננו היה הפיוט, שבארץ ישראל ובאיטליה שימש תחליף או הרחבה לחלק מתפילות הקבע – כמו ה"יוצרות" שנאמרו בברכות שלפני קריאת שמע, או ה"קרובות" שנאמרו בחזרת שליח הציבור על תפילת העמידה. ניכר גם מקומם החשוב של פייטני ארץ ישראל בסליחות האשכנזיות.
כפי שניתן היה לצפות באזור גאוגרפי כה נרחב, בכל אזור וקהילה התקבלו והתפתחו נעימות ייחודיות לתפילה או וריאציות אופייניות לנעימות כלל־אשכנזיות. לנעימות אלו בכללותן יש מאפיינים ייחודיים. המושג "נוּסח" למשל, מתאר מאפיין של התפילה האשכנזית, שלפיו התפילות במועדים השונים מתבצעות מפי החזן המוביל את התפילה באופן זורם, ללא מקצב מדוד, באלתור חלקי ובמאפיינים מוזיקליים שמצביעים עבור המאזינים־מתפללים על המועד. כך למשל יש נוסח מיוחד לתפילת ימי החול, נוסח מיוחד ערבית של שבת, שחרית של שבת, שלושה רגלים, הימים הנוראים ועוד. המושג "ניגונים מסיני" מתאר כמה עשרות נעימות שהתקדשו בכל הקהילות האשכנזיות, במיוחד בשלוש רגלים ובימים הנוראים. מי שפעל לקיבוען היה המהרי"ל (1355–1427).
חלוקה של נעימות התפילה של הקהילות האשכנזיות לפי אזורים גאוגרפיים בלבד תחטא לאמת, שכן הגירה גאוגרפית של חזנים הייתה מקובלת. עם זאת, נהוג לחלק את נעימות התפילה האשכנזיות לשניים: נוסחי מערב אירופה ומזרחה. במערב אירופה ספגו נעימות התפילה השפעה של התרבות הגרמנית, ואילו במזרח אירופה ספגו השפעה סלאבית. תת־חלוקה במערב אירופה היא לצפון ודרום גרמניה, ובמזרחה – לסגנון פולין, וואהלין וליטא.
גיוון זה לא משתקף כיום בבתי הכנסת האשכנזיים בישראל. סיבה מרכזית לכך היא אבדן קהילות רבות בשואה. בישראל התמזגו שורדי הקהילות השונות ויצרו בתי כנסת חדשים. ברבים מהם מבוצעת התפילה בגרסה מוזיקלית אחת – נוסח ליטאי שהותאם לתפילה בישראל. רק בבתי כנסת מועטים, בעיקר אצל החסידים, השתמרו נעימות התפילה המקומיות.
החל מהמאה ה־16 התפתחה בקהילות האשכנזיות החזנות – ביצוע התפילה באופן שמעניק לה ביטוי אישי ופעמים רבות גם אומנותי או וירטואוזי. במאה ה־18 הייתה החזנות משופעת בקישוטים וירטואוזיים (קולורטורה), באלתורים, ובנעימות ריקוד בסגנון הרוקוקו. במאה ה־19 קם זרם חדש בחזנות בהנהגתו של החזן סלומון זולצר, שסגנונו שילב בין הנוסח המסורתי לסגנון המקהלתי שהיה נהוג בימיו בכנסיות הפרוטסטנטיות. במהלך המאה ה־20 עלתה קרנה של החזנות. חזנים כישרוניים זכו להערכה רבה מצד קהל מאזיניהם – יהודים ושאינם יהודים – ונהגו להופיע גם באולמות הקונצרטים.