מבוא
התבנית הלשונית של תפילת "מִי שֶׁעָנָה" הנאמרת בסליחות, יסודה בנוסחי הברכות שהוסיפו לתפילת העמידה בתעניות ציבור על העדר גשמים בטקס הידוע כ"סדר תעניות". נוסחיהן של התפילות הנוספות בעמידה מוזכרים במשנת תענית (ב, ד), ומקבילה חלקית מצויה בתוספתא תעניות (א, יב-יג, מהדורת ליברמן, עמ' 327–328). בירושלמי תענית (ב, ט–י, סד ע"ד) ובבבלי תענית (טז ע"ב–יז ע"א) מתקיימים דיונים בנוגע לתפילות אלה. הדגם המורחב של "מִי שֶׁעָנָה" בסדר סליחות איננו כולל כמובן חותמי ברכות. בנוסח אשכנז וספרד ישנם תשעה עשר בתים ולאחריהם בית חותם בעל אופי כללי. מרבית הבתים הללו מזכירים דמויות שנענו בידי הקב"ה ולצד זאת הם מציינים את מקום התרחשות המעשה. לעומת זאת בשלושה מקרים מוזכרות נסיבות ההיענות; בבתים המוסבים על יצחק, פינחס וחזקיה.
בנוסח עדות המזרח אומרים את "מִי שֶׁעָנָה" בארמית. הסליחה כוללת עשרים בתים ולאחריהם שורה כללית הזהה בתוכנה לזו שבנוסח אשכנז. בנוסח עדות המזרח ניכרים שינויים אחדים בהשוואה לנוסח אשכנז בנוגע לדמויות הנכללות; משה רבנו מוזכר בראש הבית שנושאו הנסים שנעשו לאבותינו על ים סוף, בדומה לתוספתא תעניות (שם, יג, עמ' 327), וכן ישנם בתים המתייחסים לעלי ולחוני המעגל. כן ישנם שינויי תוכן שונים בהשוואה לנוסח אשכנז, שלא נוכל לפרטם במסגרת זו.
תפילת "מִי שֶׁעָנָה" הנאמרת בסליחות היא בגדר תפילת רשות, ואנו מוצאים לגביה מספר משתנה של בתים במנהגים השונים (ועיינו עוד מאמרי "'אבינו מלכנו': תפילה ותוספת", מקור ראשון, מוסף ראש השנה, כ"ט באלול תשע"ג). על רקע זה מוצג כאן דגם מקביל שלם של "מִי שֶׁעָנָה" המוסב על דמויות נשים מתקופת המקרא והמקביל לנוסח אשכנז המסורתי, גרסה המיועדת להיאמר לאחר הקטע המסורתי. מרבית הדמויות הנכללות בטקסט ליטורגי חדש זה הן של נשים המוזכרות באורח מפורש בתנ"ך, אם כי פעמים אחדות המוטיבים המוסבים עליהן מתבססים על מקורות ספרות חז"ל, ולא על הנאמר בתנ"ך עצמו, כפי שנפרט. לצד זאת כלולות שתי דמויות מתקופת המקרא המוזכרות בספרות חז"ל בלבד; רָחֵל בַּת שׁוּתָלַח ואֵשֶׁת אוֹן בֶּן פֶּלֶת. בדומה לסליחה המקורית רבות מהדמויות מתקשרות למיקום שבו התרחשו ההיענות והישועה, ובמקצת המקרים מוזכרות נסיבות העניין.
חשוב לציין כי בנוסח המסורתי של "מִי שֶׁעָנָה" מוזכרת דמות נשית אחת, אסתר, בכפיפה אחת עם מרדכי: "מִי שֶׁעָנָה לְמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הוּא יַעֲנֵנוּ". זאת משום שהנס התרחש באמצעות שניהם, ואסתר נזכרת גם ב"עַל הַנִּסִּים". עוד ראוי לציין כי חנה נכללת בפיוט מאת רב האי גאון המבוסס על "מִי שֶׁעָנָה" (כל-שירי רב האי גאון, לעמבערג התרמ"ט, עמ' 14–15), והיא ודמויות נשים אחדות נוספות, לרבות האמהות, מוזכרות בקטעי תפילה אחדים בדגם "מִי שֶׁעָנָה" מתקופת האחרונים (בכוונתי להתייחס למקורות אלה במקום אחר).
בשנים האחרונות נעשו ניסיונות אחדים בארצות הברית לחבר נוסחאות "מִי שֶׁעָנָה" המוסבות על דמויות נשים. אולם הדגמים הללו חלקיים בלבד, וכמו כן הם לא צמחו בחוגים המגדירים את עצמם אורתודוקסיים. בנוסף, לעיתים סגנון הבתים המחודשים מאולץ ואיננו לגמרי לשון המקרא או לשון חז"ל, וכן לעיתים נוקטים בשם מקום או בנסיבות שאינם קשורים ישירות להיענותן של הנשים הנדונות. בהקשר לדברינו אפשר להזכיר את הדגם המופץ מטעם מכון הדר בניו יורק, שנערך בשנת 2004 בידי ג'וליה אנדלמן וליסה אקסלר. נוסח זה כולל עשרה בתים המתייחסים לנשים, חלקם ידועים מנוסחאות מחודשות מוקדמות יותר. בתים אלה משולבים בתוך הנוסח המסורתי השלם. אם כן המערך הזה איננו שווה ערך גמור לסליחה המקורית, וקיימים עניינים משמעותיים הנוגעים לדמויות נשים שונות שאינם כלולים בו.
"מִי שֶׁעָנָה לָאִמָּהוֹת" מיועד להיאמר לאחר הנוסח המסורתי של "מִי שֶׁעָנָה" על ידי הקהל כולו, ולא על ידי ציבור הנשים בלבד. אזכור דמויות נשים מקראיות ראויות עולה יפה עם המגמה הכללית המבוטאת בסליחה "זְכֹר בְּרִית" המזכירה בין היתר את "בְּרִית אָבוֹת וְאִמָּהוֹת וְהַשְּׁבָטִים". כמו כן בתפילות ראש השנה מוזכרות דמויות נשים שנפקדו במועד זה.
בזיקה לדברינו אלה חיוני להידרש להכללתה של הגר ב"מִי שֶׁעָנָה לָאִמָּהוֹת". הבית המוסב עליה מתייחס להיענותו של הקב"ה לצימאונו של ישמעאל "בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, יד). עניין זה כלול בפרשת "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" (שם, א-כא), הנקראת ביומו הראשון של ראש השנה. ישמעאל נתפס בספרות חז"ל כמי שהיה ראוי אותה שעה להיענות מתוך הראייה שהיה בגדר זכאי, כפי שנדרש על התיבות "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (שם שם, יז) (ראו תורה שלמה על אתר). גם אם אנו נתונים במצב איבה עם בניו של ישמעאל, אין להימנע מלעשות שימוש בדמותה של הגר בהקשר זה בהתאם למקורות ספרות חז"ל.