מי באש? מפגש עם לאונרד כהן
פרופ' חביבה פדיה
על הפיוט "ונתנה תוקף" והפיוט "מי באש" של לאונרד כהן, שנכתב בהשראתו.
פרופ' חביבה פדיה
על הפיוט "ונתנה תוקף" והפיוט "מי באש" של לאונרד כהן, שנכתב בהשראתו.
החיים הכוללים ברמות של כל ההוויה הם כמו ספר ענק שכל אדם השאיר בו חותם. טביעת אצבעות. הספר הזה נפתח במחזוריות של שנה. שער המחזור הגדול של הזמן הוא חידה. לא יום לא שבוע לא חודש. שנה. פרק זמן שבו חוגגים גם ימי הולדת. פרק זמן שנמדד הזמן הגדול בחיי אדם.
כשהספר הגדול הזה נפתח, ספר החיים והמתים, נקבע מי יחיה ומי ימות. ואז בא הפירוט הקשה, המדויק, האכזרי: מי באש מי במים...
מתוך "ארבע תעניות", הולנד, 1689, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
מול החידה הגדולה של חיים ומוות, גלות ומולדת – אדם אינו שונה מן הבהמה.
חזרת הקול של הפיוט הוא תופעה מובהקת של בני הדור השלישי. צרורו ומקלו של הסב התעכבו. נשארו ארוזים. לעתים מעוכבים. לעיתים שכוחים ומבוישים. הקטנים שעומדים ליד הגדולים בבית הכנסת וסופגים קול דממה־מוזיקה־פחדים־יראה־ובכי שלא שייכים להם עדיין. כביכול אינם שייכים. ואז הם שבים ופורצים. אם בוב דילן מהווה נשא של מוסיקת הבלוז והדרום, ליאונרד כהן מתגלה בשיר "מי באש", כנשא של ערוץ זיכרון נוסף, של היהודי הנודד ממזרח אירופה. שירו הוא סוג של עדות וזיכרון תפילה שהתחברו למעיינות עמוקים של זיכרון אימה וחרדה נשגבות.
בעדכון של שורות התפילה, שכהן עצמו חש את המוזיקה שהלחין לה כאילו היא שאולה ואפילו גנובה, דבר המעיד עד כמה חש שהתפילה הזאת היא דבר הקיים לעצמו, ההפתעה הגדולה היא לא בפיתוח של שורות אפשרויות הגוויעה החיים והחידלון, אלא בחיבור לשורה יום־יומית ופשוטה שהיא אבן הנגף גם בתרגום:
And who shall I say is calling?
הבתים המקוריים של התפילה ממקמים את האדם כאובייקט של הקיום. מול שאלת הגורליות של החיים והמוות, של אופני המוות, האדם הוא אובייקט: מה השיר מנסה בעצם לומר: האם הוא מדבר רק על אופני המוות או גם על אופני החיים? האם יש לקרוא אותו כך: מי [ימות] באש, מי [ימות ] במים; או, הואיל ונכתב לפני כן מי ימות ומי יחיה יש לקרוא אותו כך: מי [ימות או יחיה] באש, מי [ימות או יחיה] במים, או שמא אין לרכך ואין לעדן. יש הרבה פסוקי סוף והם ברורים ויש כמה פסוקי חיים וגם הם מובדלים לעצמם. אבל עדיין רב הוא תחום הביניים: כמו: מי ינוח ומי ינוע מי ישָלֵו ומי יִטָרֵף.
מתוך "משל הקדמוני", איטליה, 1546 , באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
אין נעימות ואין הקלה בשאלה. אולי הבירור הקונטקסטואלי של חיי יהודי אשכנז מבהיר את האווירה הקודרת, אבל אולי הוא רק משכך חרדות ומרגיע שהיום כביכול זה קונטקסט אחר.
המעבר החד של ליאונרד כהן לשאלה "מי מבקש", מנסה למצוא נושא לתיאור שכל כולו מוסב על אוביקט. זו גם שאלה פשוטה יום־יומית של מישהו שרוצה להעביר שיחת טלפון ושואל מי מבקש את א X או את Y, וזו גם שאלה שיכולה לעבור מן האובייקט הניצוד אל הצייד המבקש את נפשו. עמימות. האם יש כאן עמימות דיכוטומית? מלאך המוות הקוצר? קריאתו של האלוהים? האם האלוהים הדורש את נרדף מלשון קרוב אליו?
וזו גם שאלה שיכול להיות לה נפח תיאולוגי: ה-CALLING הוא השליחות, הייעוד. [זאת גם קריאה בשם].
כל הצלילים האלה מהדהדים באנגלית והדואליות של קריאה רגילה וקריאה לשליחות וייעוד קיימת באנגלית.
במכה אחת חדה נשברת המונוטוניות של השיר המונה את גורלות האדם ועוברת אל ה"מי" הגדול.
ובתוך אותו מעטה ערפל חידתי אקזיסטנציאלי – בוודאי של שאלת המי הגדול של האחר הגדול ושל הקיום האנושי בו בזמן – בתוך אותה מרירות, טיפת מתיקות נמסכת של תקווה להתבהרות של הקריאה, השליחות, הייעוד.
מי באש | ליאונרד כהן
תרגום: אורי דותן בוכנר
ומי באש, מי במים
מי לאור חמה, מי בליל אפלה
מי בסבל רב, מי סתם כך
מי ביום פריחה אביבית, מי בגסיסה איטית
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?
ומי בנפילה, מי בתרופות הרגעה
מי בממלכת האהבה, מי באבחה מהירה
מי במפולת שלגים, מי באבקת סמים
מי בתאוות בִּצְעוֹ, מי בגלל רעבונו
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?
ומי בהשלמה אמיצה, מי בתאונה
מי גלמוד בבדידותו, מי אל מול מראתו
מי בפקודת גבירתו, מי בידיו שלו
מי אסור בכבלים, מי בכוחות רבים
ומה אומַר? מי הוא זה, מי המבקש?
חביבה פדיה היא משוררת, משמשת כפרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון.