ביום חתונתו וביום שמחת לבו

---

במסורת היהודית מקובלת הפרשנות המייחסת לפסוקי שיר השירים משמעות סמלית־אלגורית, המחילה את הטקסט על היחס שבין כנסת ישראל ואלוהיה. באופן זה מתקבלות שתי שכבות התייחסות אל הטקסט: השכבה הגלויה, שעניינה אהבה בין איש לאישה, והשכבה הנסתרת שבה מתפרש כל היגד כזה במשמעות של קדושה, ורמיזה למאורעות יסוד בתולדות העם ועברו.

הפרשנות הסמלית־אלגורית אינה מבטלת את קיומה של השכבה הגלויה, אולם מצאנו במהלך הדורות נטייה לעמעם את השכבה הזו, ואף לדלג מעליה ולהתייחס במישרין רק למשמעות האלגורית. עצמתו של הטקסט, גם לגבי מי שמעוניין בעיקר במסומל (ולאו דווקא בסמל), יונקת מן היחס והמתח שבין שתי שכבות אלו. יחס ומתח זה מתקיימים בספרות הקבלה והמיסטיקה היהודית כמעט בכל ביטוייה.

ר' ישראל נג'ארה, גדול המשוררים העבריים במאות האחרונות, נענה למוטיבים הגלומים בספרות הקבלה (לרבות קבלת האר"י בת דורו), והמוכרים בעיקר ליודעי ח"ן, ובאמצעות השירה והפיוט עשה אותם לנחלת רבים. הוא מחיה ומבטא בשירתו את המתח שבין ארוטיקה ובין קדושה, ועושה אותו לציר מרכזי בשירתו. אין פלא, על כן, ששירת נג'ארה נתקלה בביקורת חזקה. הדבר מצא ביטויו אף במעין צנזורה שהוחלה על שיריו.

ומשירתו של נג'ארה נעבור לשירו של אלעזר גרנות:

ביום שמחת לבי

לְיוֹם חֲתֻנָּתִי וּלְיוֹם שִׂמְחַת לִבִּי
קָרְאָה אִמִּי לְכָל הַצִּפֳּרִים
שֶׁבִּי, אֲשֶׁר עָשְׂתָה

לִנְצוֹת וּלְהַרְקִיעַ. לְיוֹם שִׂמְחַת לִבִּי
אִמִּי אָמְרָה לְכָל הַצִּפֳּרִים
הַשֵּׁר נוֹצוֹתֵיהֶן.

לְיוֹם חֲתֻנָּתִי, מִכָּל נוֹצוֹתֵיהֶן
רָקְמָה אִמִּי לַאֲהוּבַת לִבִּי
כָּרֶיהָ וְכִסְתָּהּ.

בְּיוֹם חֲתֻנָּתִי וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבִּי
אֶצְבְּעוֹת אִמִּי מְדֻקָּרוֹת
הָיוּ בִּקְצוֹתֵיהֶן.

אלעזר גרנות (יליד ירושלים, 1927, חבר קיבוץ שובל (הערת המערכת: נפטר ב־2013) העניק ללשון העברית כמה מן היפים שבשירים שידעה מאז הקמת המדינה. יבול שירתו (בשני ספריו: "להולכים בלילה" ו"בפעמון הזה"), העולה בקושי לחמישה מנייני שירים, הוא בגדר "קב ונקי". העובדה ששירתו המצויה עמנו כבר יובל ועשור, לא זכתה כמעט להתייחסות מצד אבירי ביקורת הספרות העברית ופטרוניה, אין בה ללמד מאומה על ערכה הנדיר של שירתו. בדור שסיגל לעצמו לשון צנומה, תלושה משורשים ומיניקה מהמקורות, בולטת עד מאוד העברית היפהפייה של שירת גרנות. נטולת מליציות, היא מפליאה להעלות ביודעי עברית ויודעי ספר בה, זכרי לשון וארמזים. בדומה לנג'ארה, מפיח גרנות, באמצעות היגדים רעננים ומפתיעים, רוח חיים במלים וצירופי לשון, שקפאו לעתים או התכסו כבר בשכבת פאטינה. המרקם הזהיר והמחושב יוצר ובונה את המנגינה, והיא כשלעצמה יורדת חדרי לב, עתים מכאיבה ועתים מנחמת ומלטפת.

ייאמר מיד, אין בשיר שלפנינו ביטוי וכוונה דתית, אך ההיזקקות לביטויים טעונים מן המקורות, אינה יכולה שלא להביא אל תודעתנו את המטען הנוסף שהם נושאים עִמם, ובו גם ההיבט המיסטי־דתי. יש לשים לב לכך שהתבנית החוזרת "ל(ב)יום חתונתי ול(ב)יום שמחת לבי", הלקוחה משיר השירים, חולשת על השיר כולו ונוכחת בכל בתיו. אין זה ארמז אקראי, אלא רכיב מהותי בבניית השיר.

נג'ארה מכוון אל הקודש, וכדי להגיע אליו בונה מרקם בסיסי ארוטי. אלעזר גרנות מדבר על אהבה ורגש, על משולש היחסים של אם–בן–אישה אהובה, ועושה זאת תוך הישענות על צירופי לשון שיש בהם מן הקודש.

הציטוט המקראי חולש על השיר כולו. בפסוקי שיר השירים: "צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו", נוכחים האם ובנה האהוב החוגג את נישואיו, אך נעדרת לחלוטין הכלה! לא כן אצל גרנות. הוא בונה משולש שבקדקדיו: הבן, האם האוהבת והכלה. למרות החתירה להרמוניה מתגלה ה"פגימה" – אצבעותיה המדוקרות של האם. ננסה לעמוד על מהותה.

כתובה, איראן, 1801, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

המפתח אל לב השיר ומהותו מצוי ב"ציפורים". במחרוזת הראשונה מדובר על הַצִּפֳּרִים שֶׁבִּי, אֲשֶׁר עָשְׂתָה (אמי). הביטוי המוזר הזה מתפענח מתוך קריאה בשירים אחרים של גרנות במחזור "שירים על מים ועל ציפורים". כך, למשל, בשיר המוכתר בשם "ראשית" אנו מוצאים:

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָיִיתִי רַק מַיִם
וְאִמִּי בִּי עָשְׂתָה צִפֳּרִים
בְּיַעַר הַלַּחַשׁ הֵעִירָה יָמַי עִם
אַגָּדוֹת וְשִׁירֵי סִפּוּרִים.

ובהמשך:

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים שָׁמַיִם נָשְׁקוּ בִּי,
עַל הַכֹּל רִחֲפָה הַתְּפִלָּה,

השיר נוגע בילדות מאושרת, כשעל הכול מרחפת התפילה והאם המגוננת על הילד יוצקת בו מנשמתה – "עושה בו ציפורים" – ביטוי לברית האינטימית הכרותה בן אם לבנה.

השיר שלנו, "ביום שמחת לבי", מדבר, אם כן, על היציאה האמִתית מחסות האם. האם קוראת לציפורים לנצות ולהרקיע – לעזוב סופית את הקן. אך במחווה לכלתה העתידה, אהובת לִבו של הבן, היא מעבירה אליה את המורשת והקשר האינטימי שלה עם בנה. מנוצות הציפורים אשר עשתה בו היא רוקמת לה את כריה וכסתה. בהניח הכלה ראשה על הכרים האלה יפעפעו גם בה הציפורים שבנפש. האם נותרת באצבעות מדוקרות – ביטוי למכאוב הקריעה מחיקה והעברת הבן אל הקרבה האינטימית עם האישה.

גוגליילמו דה פסרו – מתוך חיבור על אומנות הריקוד, פירנצה איטליה, 1463
באדיבות הספרייה הלאומית, פריס ובית התפוצות  

לסיום, רצוני להציב אתגר למוזיקאים ומלחינים. השיר בונה את הנעימה המוזיקלית העצמית שלו, אך אולי בדומה לשירת נג'ארה, ניתן להעצים את היגדיו על ידי יציקתו לתבניות מוזיקליות. אולי יתרחש הנס והשיר המופלא הזה יוכל להיות לשיר המלווה חתנים וכלות בדרכם אל חופתם.

ד"ר אבנר פרץ הוא חוקר ספרות הלאדינו ותולדותיה, משורר (בלאדינו) ומתרגם ועומד בראש מכון מעלה אדומים לתיעוד השפה הספניולית ותרבותה.