דמיינו את החזן בבית כנסת ספרדי. ניצב לבדו על התיבה כרב חובל על הסיפון ומנהיג את התפילה. בניגון איטי, מתמשך ומלא כוונה הוא אומר את הפיוט של ר' אברהם אבן עזרא. הקהל מצטרף אליו בהמהום חרישי כהמיית גלי ים שקטים עליהם מנווטת ספינתו של החזן. החזן נוהג את ספינת התפילה והקהל משמש גם כגלי הים שנושאים את הספינה וגם כנוסעיה.
ראשית פונה החזן לאלוהיו בשתי שורות הרוויות בפניה לקב"ה בגוף שני:
אֲגַדֶּלְךָ אֱלֹקֵי כָל נְשָׁמָה וְאוֹדְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה
בְּעָמְדִי תּוֹךְ קְהָלְךָ צוּר לְרוֹמֵם לְךָ אֶכְרַע וְאֶכּוֹף רֹאשׁ וְקוֹמָה
פתיחת הפיוט היא, אם כן, פנייה לאלוהים. פנייה שהיא פרץ של רגשות שונים הגואים במשורר ובעקבותיו בחזן השר את הפיוט. התפעמות מגדולת ה' והודיה לו; פחד ואימה הגואים בו גם בגלל ההכרה בגדולתו של הבורא וגם בגלל מקומו בתוך הקהל וכמוביל אותו. תיאור מיקומו הפיזי של המשורר: "בְּעָמְדִי תּוֹךְ קְהָלְךָ צוּר לְרוֹמֵם" שייך גם לצלעית שלפניו: "וְאוֹדְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה" וגם לצלעית שלאחריו: "לְךָ אֶכְרַע וְאֶכּוֹף רֹאשׁ וְקוֹמָה".
את כל הרגשות הללו הוא מצליח להביא לידי ביטוי פיזי בכריעה וכפיפת ראש.
והניגון נמשך. והספינה שטה. תפילה.
החזן פונה כעת לקהל המתפלל עממו. כאילו בא להסביר לנוכחים את פרץ רגשותיו המעורבים:
רְקִיעֵי רוּם הֲלֹא נָטָה בְמִבְטָא וְהָאָרֶץ יְסָדָהּ עַל בְּלִימָה
הֲיוּכַל אִישׁ חֲקוֹר אֶת סוֹד יוֹצְרוֹ וּמִי הוּא זֶה בְּכָל קֵדְמָה וְיָמָּה
כאילו הוא אומר לקהל: תבינו, זה לא סתם שאני כל כך נרגש במעמד התפילה הזה. הרי שלחתם אותי לעמוד לפני מי שבציווי אחד, באמירה אחת, בביטוי אחד נטה את השמים וייסד את הארץ. אי אפשר לרדת לסוף דעתו. והוא מסיים במעין התרסה לקהל: "וּמִי הוּא זֶה בְּכָל קֵדְמָה וְיָמָּה?!" מי הוא זה ואי זה הוא אשר מְלָאוֹ לִבּוֹ לומר שיוכל לחקור את סוד יוצרנו?!
ולא רק לקהל הוא אומר את כל זה. הוא בעצם גם מהרהר לעצמו את אותם הדברים בדיוק.
והניגון נמשך. קולו של החזן צובר בטחון. הקהל, שמבין אותו טוב יותר, לאחר ההסבר הקצר והתמציתי שנתן להם, גם הוא חש בטוח יותר בידיו של רב החובל שלו. תפילה.
החזן פונה כעת לכלל הנוכחים במעמד התפילה: לאלוהים (אליו הוא פונה כעת בגוף שלישי), לקהל, לעצמו ואומר:
מְרוֹמָם הוּא עֲלֵי כָל פֶּה וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִפְלִיא וְעָשָׂה כֹּל בְּחָכְמָה
וְיִתְגַּדַּל בְּגוֹי קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא
ומיד ברצף ובאותה המנגינה ממשיך החזן בקדיש:
החזן: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (=יתגדל ויתקדש שמו הגדול)
הקהל: אָמֵן.
החזן: בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (=בעולם שברא כרצונו, וימליך מלכותו, ויצמיח ישועתו, ויקרב משיחו)
הקהל: אָמֵן.
החזן: בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן (=בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן)
הקהל אָמֵן.
החזן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (=יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שמו של הקב"ה)
הקהל: אָמֵן
החזן: לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן (=למעלה מן כל הברכות והשירות התשבחות והנחמות הנאמרות בעולם, ואמרו אמן)
הקהל: אָמֵן
תפילה.
והקדיש מלא פעלים המשבחים את הקב"ה – כל כך הרבה פעלים. כל כך הרבה מילים.
כל כך שונה מהתמציתיות בפיוט של ר' אברהם אבן עזרא.
ודווקא התמציתיות של האבן עזרא עוזרת לנו להבין את גודש המילים והתקוות שבקדיש. אין היא מאפילה על הקדיש, אלא מאירה אותו ומדגישה אותו.
נכתב בעקבות מפגש בהנחיית אורי קרויזר ומורין נהדר, "קהילות שרות", הקבוצה החדשה, ירושלים, סיוון תשס"ו – יוני 2006.
