קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

שעה בא באימות: זיכרונות מצליליו של פיוט
אתר הפיוט והתפילה

שעה בא באימות: זיכרונות מצליליו של פיוט

פרופ' יעקב שויקה

פרופ' יעקב שויקה ז"ל מספר על התוודעותו הראשונה לפיוט בהיותו ילד קטן במצרים, ועל גלגוליו של הפיוט, בטקסט ובלחן, בין חאלב, בבל, מצרים וישראל. המאמר מוקדש לזכרו.

x (x)

אל הפיוט – מילים, לחן וביצוע

שְׁעֵה בָא בְּאֵימוֹת וְצוֹעֵק בְּגָרוֹן
עֵת קְרֹא אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן

מילים אלו – כשאני שומע אותן במנגינתן המקורית – מכות כבפטיש על לבבי ומציפות אותו בזיכרונות ילדות עמומים, ברגשי יגון כבד וגם בחמלה רבה.

והרי סיפור המעשה.

סבו של אבי, ששם אבי, חכם אהרן שויקה (ובכתיבו המקורי שוויכה ובעצם שוויכִּיֵה) הוא על שמו, כמיטב המסורת הספרדית, היה בשנות השישים של המאה התשע עשרה חכם באשי של חלב (אמנם עדיין ללא מינוי רשמי מהסולטן) ונפטר בגיל צעיר, בשנות החמישים לחייו.

בנו, חכם מנחם (הוא סבי, אביו של חכם אהרן), התפרסם בצעירותו כתלמיד חכם מבריק וחריף (היה גם בקי גדול בקבלה), ועוד לפני הגיעו לשנתו העשרים כונה "מורנו ורבנו" מפי גדולי החכמים הישישים של חלב ודמשק. בתחילת המאה העשרים הוא נדד עם משפחתו ובנו – הוא אבי, שהיה אז כבן תשע – למצרים, יחד עם גלי הגירה מסוריה ומארץ ישראל שהגיעו מסיבות כלכליות למצרים.

בשנות השלושים של המאה העשרים ייסד אבי בקהיר מוסד חינוכי יהודי מיוחד במינו בשם "אהבה ואחוה", מעין ישיבת ערב שאליה באו ללמוד בערבים תלמידי בתי ספר, נערים עובדים ובעלי בתים שהיו מגיעים אליו לאחר עמל הפרנסה היומי, וקולות לימוד בקעו מתוכו בכעשרה שיעורים שונים עד קרוב לחצות. מוסד זה, שהיה שילוב מופלא של בית כנסת, ישיבת ערב, מועדון חברתי שכונתי, ועוד, נחל הצלחה אדירה בפעילותו היהודית־חינוכית בקהיר, עד שנסגר בשנת 1956 בזמן מלחמת סיני (אפשר לקרוא עליו ביתר הרחבה במאמרי "פרקי חיים" בספר "מנחת אהרן"). "אהבה ואחוה" (שכתובתו הייתה מידאן אל־דאהר 4) שימש גם כמובן בית כנסת לקהילה שלו, בימי חול כבשבתות, ימים טובים וימים נוראים. אף אני הייתי מתמיד להתפלל וללמוד שם מדי יום ביומו כארבע שעות, מגיל חמש ועד ליציאתי את מצרים בגיל עשרים. הקהילה שם ניתנת לאפיון כקהילה חאלבית במקורה שאימצה באופן חלקי את מנהגי מצרים והתערתה בהם, ולכן הייתה שונה במידת מה הן מקהילה חאלבית טיפוסית של חאלב והן מקהילה מצרית מקורית של מצרים. בכל אופן המרכיב החאלבי שבה, מבחינת נוסח התפילה, שיטת העיון והלימוד, חריפות הביטוי, עצמאות הדעת, והעמידה העקשנית על האמת (וראה על כל זאת בסיפוריו של חיים סבתו ב"אמת מאר"ץ תצמח") היה בולט בה יותר.

והנה זכור לי היטב כי מדי שנה ביום הכיפורים היה מופיע בבית הכנסת מתפלל מיוחד שמעולם לא ראינו אותו בתפילה בימים אחרים בשנה, אדם מגודל מאוד בגופו (מה שמכונה כיום "הר אדם"), עם שפם אדיר, תרבוש אדום מרשים, וקול חזק ועמוק מאוד, והיה קם לפני קריאת התורה ומפייט פיוט על מות שני בני אהרן (הוא "שעה בא באימות") בקול נכאים ובמנגינה עגומה ומוזרה שהייתה מטילה עליי מעין אימה קמאית, ונחרתה לכן עמוק בזיכרוני. אוסיף שהיה לפיוט גם ממד אישי, ולא פעם ראיתי דמעות בעיניו של אבא ז"ל בעת התנגנותו של הפיוט (ופעמים רבות שגם גרוני נחנק מדמעות בעת הניגון) שהרי גם לו – אהרן – היו שני ילדים, בן ובת, שמתו בצעירותם עוד לפני שנולדתי.

אין ביכולתי כיום לקבוע בוודאות אם היה אותו איש מפייט את הנוסח הבבלי של הפיוט או את מקבילתו החאלבית שהיא ארוכה יותר. אזכיר בכל אופן שבזמנו סידוריו של מנצור – שבהם הופיע כנראה לראשונה הנוסח הבבלי של פיוט זה – עדיין לא היו נמצאים או לפחות נפוצים במצרים, ותפילותינו היו מתוך מחזורי ליוורנו ודומיהם.

בעלותי ארצה מצאתי שפיוט זה אינו מוכר ואינו מושר באף בית כנסת שבו התפללתי, ובכך היה חסר לי משהו בלב באותה תפילה של יום הכיפורים.

בתחילת שנות השישים, כאשר ייסד אבי ז"ל בקריית יובל, שכונה בפרברי ירושלים שבמקורה נקראה "בית מזמיל", את בית הכנסת המשפחתי "אמרי נועם", חידשתי בו את המנהג והייתי שר פיוט זה במנגינה שהייתה זכורה לי בנוסח הבבלי של הפיוט, שהרי אז התפללנו כולנו כבר במחזוריו של מנצור ובהם הופיע נוסח זה. באחת השנים ניגש אליי לאחר התפילה חכם סעד מוניר ז"ל (שלימד בזמנו ב"אהבה ואחוה" ואף אני זכיתי להיות בין תלמידיו) והוכיח אותי על כי אני משתמש בנוסח הבבלי של הפיוט ולא בנוסח החאלבי כמורשת אבותיי. התנצלתי כי אין בידי נוסח זה, ובתגובה הוא העתיק לי במו ידיו את הנוסח (כפי שזכור לי הוא אמר לי אז כי העתיקו מספר "פרי עץ הגן") וביקש ממני להשתמש בו מעתה ואילך.

שנים רבות לאחר מכן, כשעקרתי את דירתי מרחובות וחזרתי לירושלים והשתכנתי בשכונת רסקו והתחלתי להתפלל בבית הכנסת השכונתי הספרדי "משכן יוסף", חזרתי לפייט גם שם פיוט זה (ומובן שהדבר היה משום חידוש גדול, שהרי אף אחד שם מעולם לא שמע עליו) בנוסחו הבבלי, וזאת משני טעמים: הן מפני שזהו הנוסח המופיע ברוב המחזורים שבידי הציבור, והן כדי שלא להטריח על הציבור, שהרי הנוסח החאלבי – אף אם הוא מרגש בהרבה, ובמיוחד בשני הבתים העודפים האחרונים שלו – ארוך בהרבה. נראים לי גם דבריו של בני אליסף שהעיר לי פעם שהמנגינה שבפי, כשהיא מולבשת על הנוסח החלבי, אינה מתיישבת בצורה מושלמת על המילים, ונשמעות בה מדי פעם חריקות.

כאשר למד אליסף בישיבת עתניאל והתעניין יחד עם קבוצת חברים באפשרות הפקת דיסק של פיוטים, עלה בדעתו לכלול בדיסק פיוט זה עם מנגינתו המוזרה; לימדתי אותו אז את המנגינה, וביצועו של אליסף לפיוט, כפי שגם נשמע כאן, ביצוע מאופק מאוד הזורם באחידות ללא סלסולים או קישוטים, יחד עם העיבוד המיוחד והצביטה הבודדת של מיתר אחד בגיטרה בסוף השורה, צביטה הצובטת את הלב כיללה יחידית, נראה לי מרגש במיוחד.

עד היום ממשיך בני אחר הוא אברהם, שמקפיד להמשיך ולהתפלל מדי שנה ב"אמרי נועם", לפייט פיוט זה שם, ואיני יודע אם יש עוד בתי כנסת שבהם מושר פיוט זה – בנוסחו החאלבי או הבבלי – בסדירות ובקביעות (למעט אולי כמה בתי כנסת המשמרים במובהק מורשת עירקית).

הבה ונקשיב לו שוב, בדממה, בדומיה ובריכוז המחשבה והלב, ונתאבל דרכו לא רק על שני בני אהרן הכוהנים, אלא על כל הנאהבים, הנעימים, והקדושים, שקיפדו חייהם בהגנה על אחיהם ועל עמם.