קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

אני לא מתחפשת בפורים
אתר הפיוט והתפילה

אני לא מתחפשת בפורים

הדס גרטמן

על חוויות ילדות ונעורים מפורים בקיבוץ, על הצורך בהתחפשות ועל משמעותם של לבוש ובגדים.

x (x)

אני לא מתחפשת בפורים. כבר שנים זה ככה.

כשהייתי ילדה, חיכיתי. מהרגע שנגמר פורים, חיכיתי בנפש כלה לפורים הבא.

אפילו בתור ילדה די קטנה, השקעתי הרבה מאוד כוחות בתחפושות שלי.

בדרך כלל ישנתי ביום זה בבית של ההורים. הייתי קמה בבוקר, מתאפרת מסתרקת ומתלבשת... והולכת לכיתה.

במסיבה היה תמיד רונדו גדול. מתחילים כשכל שניים צועדים זה מול זה – משתחווים.... ונהיים זוג. אחר כך מצטרפים לרביעיות ובסוף לשמיניות. אז עומדים בשורה ושרים:

תן תן תן כתף – עצום את העיניים... פורים לנו, שכח את הכול...

אבל מה שבעיקר אהבתי בפורים היה השמלות.

בפורים הייתה ההזדמנות היחידה שלי ללבוש שמלות וחצאיות. פתאום זה היה בסדר גמור. ככה, ביום־מיום – שמלה הייתה עניין מביך. כשלבשתי שמלה – והלכתי לאיזה מקום בקיבוץ – הרגשתי תמיד עיניים ננעצות בי ומתח עצום באוויר. לא ויתרתי לגמרי. אבל המתח היה גדול מכדי לספוג אותו כל יום.

בפורים לא היה מתח. זה היה בסדר גמור. פתאום.

רק פעם אחת התחפשתי בלי שמלה. לשעון. וזה היה פורים מאוד מאכזב... הלכתי עם המכנסיים, החולצה והעניבה, וכתר טיפשי על הראש, והרגשתי אומללה.

כשגדלתי קצת, התחפשות הפכו להיות פרויקטים ממש. לפני כל חג הכנתי סקיצות, תכננתי תכניות, תפרתי, ציירתי... כל פורים היה  ממש כמו חתונה... מן ריטואל ארוך ומוקפד, ספוג התרגשות עצומה. והכול בשביל הערב היחיד הזה – שבו אני פשוט אהיה – אני – כמו שאני הכי רוצה להיות. 

אבל כלום לא קרה אחר כך. בדרך כלל הייתי בהנגאובר למחרת, ואחר כך נחתי קצת, החיים חזרו למסלולם. המשכתי לחלום. עד לשנה הבאה...

הפסקתי להתחפש כשהתחלתי להופיע. הפכתי לאמנית מיצג – ופתאום נהייתה מציאות שבה ממילא לבשתי ופשטתי מעליי תלבושות שרק זמן קצר קודם חלמתי אותן. פורים נראה מיותר. לפחות בהיבט של התחפושת.

הריטואל שלפני התלבשות למופע – קרה באופן תכוף יותר, יום־יומי מחד – והרבה יותר עוצמתי מאידך. בלי הפחד. בלי ההנגאובר. מתוך הכרה. מתוך החיים.

זה הקל עליי גם בחיים.

ככל שאני מתבגרת, קל לי יותר בענייני בגדים. אני פשוט אני. לפעמים אני מאוד מוקפדת. אבל גם אחרי שנים מחוץ לקיבוץ ממש נעים לי להיראות קיבוצניקית.

אני לא מתחפשת בפורים כבר שנים. אין לי שום סיבה להתאמץ. כדי להיות אני ממש – כמו שאני רוצה להיות – נדמה לי שיש לי עוד הרבה עבודה. אלא שעכשיו נראה שרוב העבודה היא לפשוט מעליי דברים מיותרים. ואלה – הם לא בהכרח בגדים...


מהמופע  "חווהלילית – תצוגת אופנה"

הדס גרטמן, בת קיבוץ יגור, מתגוררת ויוצרת בפרדס חנה. למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים .אמנית מיצג, העוסקת בבגדים ובכל מה שמקופל בתוכם. בין יצירותיה: חווהלילית – תצוגת אופנה; אופנוביוגרפיה – מונולוג וידוי ושמלה אחת.