כי לי בני ישראל עבדים

---

פרשת משפטים מפסיקה את רצף סיפורי התורה על תולדות ישראל ומציגה לנו "גן" של מצוות, חוקים ומשפטים, ובראשם דיני עבד עברי.

פתיחה זו בדיני עבדים מיד לאחר פרשת מתן תורה אומרת דרשני, ואכן הדברים נדרשים ומעמידים את סמיכות הפרשיות על הניגוד החריף שבין קבלת עול מלכות שמים לעבדות לבשר ודם, כפי שמביא רש"י בפירושו:

אמר רבי יוחנן בן זכאי (קדושין כב ע"ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תירצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תירצע. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, יירצע בפני ה'. (רש"י, שמות כא, ו)    

פירוש זה מדגיש בעצמה רבה את הכלל הגדול "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה), וחוזר על דרשת חז"ל "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא י ע"א). ומי שהוא עבד ה' אין לך בן חורין יותר ממנו, כדברי המכתם הידוע של ר' יהודה הלוי:

עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם – / עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי.
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל‑אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / 'חֶלְקִי ה'!' אָמְרָה נַפְשִׁי.

שיר קצר ויפהפה זה מעמיד ניגוד חריף בין עבדי הזמן המשועבדים להנאות העולם הזה, לחומרנות ולעכשיו, שאינם אלא עבדי עבדים, ובין עבד ה', שהוא ורק הוא חופשי באמת. הביטוי "זמן" בשירת ספרד עניינו "חיי שעה" והנאות העולם, אך גם גורל האדם על פגעיו וקשייו. העולם והזמן והמילים הנרדפות להם הם אויביו המושבעים של האדם. מכאן ש"עבד הזמן" – הנהנה לשעה קלה מחייו, קשור בה בעת גם לפגעי הזמן, לקשייו ולתהפוכותיו, ואלה לא יאחרו לבוא.

"עבד הזמן" הוא "עבד עבדים" אם במשמעות של הפלגה, כלומר עבדות מוחלטת, ואם מתוך כך שהזמן עצמו הוא "עבד" וכפוף לחוקיות שקבע לו יוצרו. ממילא המשעבד עצמו לזמן – לעבד הוא משתעבד! "עבד עבדים" מתקשר בתודעתנו לקללה הקדומה של נח – "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" – אך עניין "ארור" בהקשר הזה של יחסי אדם ואלוקים מעלה בזיכרוננו את הפסוק בירמיהו יז, ה: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ", וכנגדו "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטָחוֹ" (שם, ז).

עבדי הזמן עבדי עבדים הם, וכל עניינם באדם ובחומרנות, וכנגדם עבד ה' חופשי הוא שהרי בוטח הוא בה' והוא חלקו, וכדברי ירמיהו "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

החלק השני של השיר הוא מסקנה אישית מן הקביעה בחלק הראשון: "על כן בבקש כל אנוש חלקו" – כאשר בני אדם מבקשים "חלק בעולם", ודוק, השימוש במילה "אנוש" מציינת את האדם בחולשתו, והדבר מתבטא בצירוף "אנוֹש (בחולם) – אנוּש (בשורוק)" השכיח בשירת ההגות בימי הביניים – "חלקי ה' אמרה נפשי" – החלטתו של הדובר בשיר ברורה וחדה: כנגד "חלק האדם" הוא קובע "חלקי ה'". חלוקה ברורה זו בין חלק האדם בעולם החומרי ובין חלקו הרוחני, "חלק אלוה ממעל", מתקשרת היטב לחלוקה דומה בתיאור סוף החיים בספר קהלת (יב, ז): "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".

הפואנטה של השיר היא כי ההכרזה "חלקי ה' אמרה נפשי" לקוחה מילה במילה ממגילת איכה ג, כד: "חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל-כֵּן אוֹחִיל לוֹ." וקביעה זו תוצאה היא לנאמר קודם (שם, כג): חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. האמונה בקב"ה והתוחלת אליו ובהמשך: "טוֹב ה' לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ" (שם, כה) ובהמשך הדברים: "טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (שם, כז) – כנגד עבד הזמן נושא עבד ה' עול מלכות שמים מנעוריו.

אלחריזי בעקבות ריה"ל

לשיר זה כתב ר' יהודה אלחריזי, שחי שניים־שלושה דורות אחרי ריה"ל, עיבוד מעניין שהוא מעין פרשנות לריה"ל:

עֵת כּל אֱנוֹשׁ יָשִׂים בְּתֵבֵל חִשְׁקוֹ / אָשִׂים בּאֵל חִשְׁקִי וַאֲשׁוֹרֵר חֻקוֹ
וּבְעֵת בְּנֵי אִישׁ ינהֲלוּ נַחֲלַת יְקָר / נָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ

השיר שלפנינו הוא הגוון (וריאציה) לשירו של ר' יהודה הלוי. כמוהו הוא מציין את התכונה הרגילה בבני אדם לרדוף אחרי הנאות העולם ואחרי החומרנות. ריה"ל מציג זאת כשעבוד והשתעבדות, אלחריזי מציג זאת כאהבה וחשק. חשק בשירה זו עניינו לשקוע באהבה ללא מרפא, כלומר יש כאן התמכרות מוחלטת לחומריות ומרדף אחרי הכבוד. כנגד זה הדובר בשיר בוחר באהבה מוחלטת לה', ומבקש לשיר "חוקו", כנדרש מן האדם כלפי האל. הניגודיות הקיצונית בין סתם אדם ובין הדובר מודגשת בעזרת החזרה על מילים בהעמדת התקבולת, כך כל אנוש "ישים בתבל חשקו" והדובר מכריז "אשים באל חשקי", וכנגד "נחלת יקר" "נחל ה'".

אף כאן הפואנטה בסוף השיר: כאשר המשורר משלב חלק פסוק כלשונו מתוך זכריה ב, טז, בשינוי משמעות, שכן פירוש הפסוק במקור הוא: "נחל ה' – המקום ינחל את יהודה כמאז להיות חלקו לעולם על אדמת הקודש ולא יגלו עוד ממנה" (מצודת דוד, שם), ואילו "יהודה" בשיר אינו אלא הדובר, יהודה המשורר, הנוחל את השם כחלקו בעולם. ובכך מזדהה הדובר עם כלל ישראל ובחר בלשון הפסוק "וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם". למעשה עיבודו של אלחריזי מתייחס לסיפא של "עבדי זמן" לריה"ל וחסר את ההצהרה הגדולה הבאה ברישא. ההכרזה שהיא מעין מגילת חירות – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב).

מצפת לבגדד

הצהרה זו של עבדות מוחלטת לקב"ה, שהיא החירות האמִתית, נעשית יסוד חשוב ומרכזי בעבודת ה', וההקבלה אל "עבדי הזמן" כבר אינה נחוצה, שכן עיקר העניין הוא בדבקות המוחלטת בעבודת ה'. יתר על כן, הפייטן מבקש כי הקב"ה יסייע לו לממש אהבתו ועבדותו אליו, כמו שמשתקף היטב בפיוטו הידוע של רבי אלעזר אזכרי:

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן    מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ
יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמוֹ אַיָּל    יִשְׁתַּחֲוֶה מוּל הֲדָרָךְ
כִּי יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוּתָךְ    מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טַעַם

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם    נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ
אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ    בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ
אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא    וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם

כשלוש מאות שנה אחרי רבי אלעזר אזכרי יעלה מוטיב העבדות שהיא חרות ביצירתו של אחד מבעלי המוסר הגדולים, הרב ששון מרדכי בן בבל, פייטן אהוב במיוחד על בני הקהילה, שאחד מפיוטיו, "שעה בא באימות", העוסק במיתתם של נדב ואביהו בני אהרן, נדפס במחזורים הרבים במנהגי בבל, והוא אכן מושר בבתי הכנסת הבבליים לפני קריאת התורה ביום הכיפורים. הרב ששון חי בשנים תק"ז–תק"ץ (1747–1830). (אברהם בן יעקב (מהדיר), שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים, מכון בן צבי, ירושלים תש"ל, עמ' 252–270).

הרב ששון מרדכי כתב ספר מוסר מעניין בשם "קול ששון" בתבנית מחושבת הפותחת בדרשה בפרוזה משלבת דברי משל ולאחריהם, שיר בחרוז מבריח ובמשקל ספרדי הבנוי על דברי המשל. במ"ג פרקיו עוסק המחבר בתיקון המידות ובחיזוק הדבקות בה'. בפרק ה, העוסק בעבודת השם, הוא מציב "שיר בדרך בקשה ותחינה על חשק העבודה ודבקותו בה'". שיר בן ל"ב בתים במשקל המרובה ובחרוז מבריח בדלת ובסוגר. לענייננו מתאימים הבתים 17–19:

עֲבוֹדָתָךְ לְנַפְשִׁי הִיא מְשִׁיבָה / וּמַשָּׂאָךְ מְאֹד נַחַת וְשׁוּבָה
וְהַחֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי הוּא כְלוּבָהּ / וְכָעֶבֶד וְשׁוֹכֵב מַעֲצֵבָה
וּבַעֲבֹד עֲבוֹדָה הַחֲבִיבָה / בְּעֵינַי אָז כַּמֶּלֶךְ בַּמְּסִבָּה

ועל נפשו הוא אומר:

אֲמָתְךָ הִיא בְכָל שַׁחְרָהְּ וְעַרְבָּהּ / וְחֵרוּתָה בְּעֵינֶיהָ תְּעוּבָה

מושגי עבדות וחירות, משא וחופש, מתהפכים כאשר מדובר בעבודת הבורא, שהיא משיבת נפש ומעניקה שובה ונחת. העוסק בה חש כ"מֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ" (על פי שיר השירים א, יב), וכל חופש ממנה הוא בבחינת מאסר בתוך כלוב תוך תחושת כובד, עצבות ותיעוב. על רקע זה נחזור ונקרא את שירו של רבי יהודה הלוי:

עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם – / עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי.
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / "חֶלְקִי ה'!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.