קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

לגלות מחדש את מעוז צור
אתר הפיוט והתפילה

לגלות מחדש את מעוז צור

מיכל ווזנר

הסופרת מיכל ווזנר במסע אישי מרגש אל הלחנים השונים של "מעוז צור" שבאתר. המאמר נכתב בשנותיו הראשונות של "הזמנה לפיוט".

x (x)

אל הפיוט – מילים, לחן וביצוע

הנה מגיעים ימי החנוכה, ומכל עבר כבר נשמע, בהלמות מנצחים עולצת, הפיוט "מעוז צור". כשהיינו קטנים שרנו אותו בתעצומות נפש של המנון לאומי, ובאוזני רוחי הוא מתנגן בלווית תופים ומצילתיים של התזמורת הפילהרמונית, אבל בשנים האחרונות נשמעו לא פעם קולותיהם של אנשים אשר ביטאו אי נחת ממילותיו של הזמר. אחרי הכול, מוזר מעט לכנס מקהלה עליזה סביב המילים העגומות "רעות שבעה נפשי, ביגון כוחי כלה, חיי מררו בקושי" ולמנות בצהלה את תלאותינו העקובות מדם, גם אם בסופן תמיד נחלצנו בעור שינינו. יתרה מזו: אין זה נאה במיוחד להתלהם בראש חוצות עם התכנית המדינית הרצחנית: "לעת תכין מטב-אח, מצר המנבא-א-א-ח, אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזב-א-אח". כבר בימי קדמונינו נשמעו קולות דומים, אשר הציעו  "בנפול אויבך אל תשמח" וציטטו ממורתרוחו של  היושב במרומים "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". דומה כי בימינו המעודנים, בעידן הפוליטיקלי קורקט והפרספקטיבה הפוסטית הרבמימדית, אין זה פשוט להעמיד קהל שלם במשך שמונה לילות סביב חנוכיה דולקת ולזמר בפה מלא את מילותיו הבוטות של מעוז צור.

כדי לחשוב קצת על הפיוט הזה נכנסתי לאתר האינטרנט המקסים "הזמנה לפיוט", שבו אפשר למצוא את מילותיהם של פיוטים הנוהגים בכל קהילות ישראל, לקרוא על אודותיהם ולעיין בפירוש המילים שלהם. מעוז צור, כך הסתבר לי, חובר בגרמניה של המאה השתים עשרה, בתקופת מסעי הצלב, וגם הלחן הרווח המלווה אותו בנחישות חסרת פשרות הוא לחן של שיר לכת עממי גרמני מימי הביניים. על הימים האפלים שבהם נכתב המזמור אפשר לעמוד תוך עיון בבית האחרון, אשר הושמט לא פעם מן הסידורים כדי למנוע הסתבכויות דיפלומטיות. כאן נרמז האויב הרלוונטי לתקופתו של המחבר – אדמון. יש אמנם מפרשים הסבורים, כי כינוי זה מתייחס באופן כללי לאדום, הוא עשו, אבל יש גם כאלה המייחסים אותו באופן אישי לפרידריך ברברוסה, אדום הזקן, אשר מלך באירופה במאה השתים עשרה ויזם את מסע הצלב השלישי לירושלים, מסע אשר נפתח בגל עקוב מדם של פוגרומים בקהילות יהודיות. בדרכו ארצה כבש ברברוסה את העיר איקונין, שם אותו אפשר לתרגם לעברית בתור "צלמון", ומכאן אפשר אולי להסיק כי הפיוט נכתב בשעה שברברוסה ניהל את הקרבות באיזור צלמון, עת רחשו שפתי כול תחינה בהולה לתבוסתו המידית.

אני קוראת שוב על ימי הביניים, על מעלליו של ברברוסה ועל הפוגרומים האיומים שידעו יהודי אירופה באותה תקופה. אני צועדת בעקבותיו של מרדכי האלמוני, מחבר הפיוט, בנתיב התלאות והייסורים של ההיסטוריה היהודית, ופתאום מתנגנות באזני המילים "נקום נקמת עבדיך מאומה הרשעה" לא בקול הלמות התופים הזחוחה של שיר הלכת הגרמני, אלא בלחישת הכאב האחרונה של הקרבנות.

אחת האפשרויות המרגשות באתר "הזמנה לפיוט" היא האפשרות להקשיב בלחיצת עכבר ללחנים השונים הנוהגים בקהילות ישראל לכל פיוט ופיוט, ואני ישבתי זמן מה והקשבתי לגרסאות מוזיקליות לא מוכרות לי של מעוז צור. הקשבתי ללחן הבוכרי, צבעוני ועשיר כמו מרבד רקום, וללחן ההונגרי, שהזכיר לי נשכחות מבית סבא; ללחן האיטלקי, מהודר וגבוה כמו תקרה מעוטרת של כנסייה, וללחן של חסידות בויאן, מושר בפי קהל שלם של חסידים נמרצים, במין קוצר רוח שמבקש לזרז כבר ומיד את קץ הישועה. לבסוף הגעתי ללחן המיוחס באתר לחסידות סלונים. מכל הלחנים זהו הלחן שמצא חן בעיני ביותר, ואת המילים האלה אני כותבת כשהוא מתנגן באזני ברכות שקטה. בלחן הזה אין עליצות הגרמנית וגם לא נשמע קרנבל הצבעים הבוכרי, לא קוצר הרוח הבויאני ולא החגיגיות ההונגרית, וללא ספק אפשר לומר שאין בו שמץ של התלהמות. זהו לחן שקט ומהורהר, לחן שמגלגל את היסטורית הייסורים שלנו בכאב ובאיפוק, לא מתבלבל לטעון ש"בא נוגש והגלני כי זרים עבדתי" הוא מאורע מלהיב ושם סימן שאלה זהיר ליד האפשרות הראלית שלנו לשמוח באמת אחרי כל מה שעבר עלינו, גם כאשר תגיע השעה והיושב במרומים יכין סוף סוף את המטבח. לצאת מנצחים מן ההיסטוריה הזאת – כבר לא נצא, כך זוכר כמדומה הלחן העדין הזה; כל שנותר לנו עתה הוא רק לכאוב, לקוות ולהתפלל. כאשר מקשיבים למעוז צור בלחן הזה, מגלים פתאום שזהו הניגון היחידי שבו המילים "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה" נשמעות באמת כמו תפילה.                                                  

הנה מגיעים ימי חג החנוכה. כמדי שנה בשנה נוציא החוצה את החנוכייה שלנו, נציב אותה ליד השער ונעלה בה את הנרות, זכר לנִסים שעשה ה' לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. אנחנו נחלק סופגניות ולביבות ונשיר ביחד את כל בתיו של הפיוט הימי־ביניימי העתיק "מעוז צור", ובכל זאת יוכנס השנה שינוי קל בנהלי הטקס. הילדים יחשבו, שבסך הכל החלפנו מנגינה; אבל אני אדע, שהנחנו מאחורינו את "מעוז צור" כשיר לכת גרמני מתלהם ואימצנו אותו בחזרה אל חיקנו כתפילה נוגה, כזיכרון כואב, בלחן המכמיר של חסידות סלונים.

מיכל ווזנר היא סופרת ("שלוש בסירה", כתר 2000; "למראית עין", פראג 2005) ועורכת דין.