קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

אהבת הדסה – עיון בפיוט
אתר הפיוט והתפילה

אהבת הדסה – עיון בפיוט

פרופ' יהודה עמיר

השיר "אהבת הדסה" לרבי שלום שבזי היה לאחד משירי הגאולה המפורסמים והחביבים ביותר על יהודי תימן.

עיון זה מבוסס על התבוננות ברבדים המבנים של השיר ועל הרקמה הלשונית שלו. במרקם לשונותיו ובמסכת סמליו הוא מייצג את שירת תימן הייחודית, שירת אהבה עטופה בסמלים קבליים ועמוסה ברעיונות אלגוריים, כשהיא מעוגנת במקורות המקודשים של עם ישראל. זו שמוטיב הגאולה היה בה למוטיב קבוע, ואף במשתאות של שבעת ימי החתונה, ימי מאכל ומשתה, עלה בה זכרון ירושלים, זו של מעלה וזו של מטה.

השיר "אהבת הדסה" לרבי שלום שבזי היה לאחד משירי הגאולה המפורסמים והחביבים ביותר על יהודי תימן. הוא מושר בכל עת מצוא ובפרט במשתאות חתנים. מפאת חביבותו זכה השיר לכמה נעימות שרובן ידועות עד היום ומושמעות מפי זמרים צעירים כמבוגרים. דומה כי לחיבת השיר תרמו כמה גורמים, וראשון שבהם הוא שילוב יסוד האהבה כביטוי אלגורי לכיסופי הגאולה. רגש האהבה וגעגועי החתן לכלה מביעים בצורה מהימנה את כיסופיה העזים של האומה לגאולה ולשיבת ציון. אהבת דודים קדמונית זו שבין כנסת ישראל ובין אביה שבשמיים הופנמה עמוק בתודעת האומה, ובקרב יהדות תימן הדוויה והאמונה על פסוקי המקרא ומדרשי חז"ל קיבלה אופי של מתח משיחי שהלך והתעצם בהתגבר תלאות הקיום. 

לחיבת השיר תרמו גם גדולת משוררו ולשונו העברית הצחה. מכוחם של אלה התרומם השיר לדרגת שירה נעלה, מעין נבואה העתידה להתגשם. לסגולות אלה יש להוסיף את הצליליות העשירה (בדלתות ובסוגרים)והן על ידי שבעת העיצורים השורקים שי"ן וסמ"ך (גם סי"ן). על מכלול סגולות השיר חופף יופיו וחינו של משתה החתונה שברקע ואווירת השמחה האופטימיות השורה עליו. השיר כולו מקרין שמחה והתעלות הנפש, וכמעט שאין להבחין בו בצבעיה הקודרים של הגלות. גם אזכור הגולה בראש השיר אין בו כדי להעיב על ביטויי השמחה ההולכים ומתעצמים במהלכו.


מתוך תכלאל, תימן, המאה ה־17 

כל עוד היה השיר חומר לזמרה בלבד, הוא היה נישא על גלי הלחן, פורט על נימי הרגש, ומתפרש לכל אחד על פי השגתו וככל אשר נחה עליו הרוח. אולם כיום נדרש השיר גם כחומר ספרותי לעיון ולפרשנות, ולכן זכה כבר לכמה פירושים ואף לניסיונות של ניתוח ספרותי. בכל זאת נראה לי שיש עוד מקום להאיר בו עניינים שונים ולחדד אבחנות קודמות, וזאת כניסיון לחשוף משהו מיופיו הפנימי. עיון זה מבוסס על התבוננות ברבדים המבנים את השיר ועל הרקמה הלשונית שלו. מראש ייאמר שאין כאן יומרה לחשוף את כל רזי השיר, מכיוון שמדובר בשירה, וכל פרשנות היא רק אפשרות אחת מתוך אפשרויות שונות. העיון בשיר נעשה גם מתוך הכרה עקרונית בעובדה שקהל היעד המקורי שלו השתנה. לא עוד שלומי אמוני ישראל הבקיאים במקורות, אלא קהל תלמידים שבדרך כלל מרוחק ומנוכר הן מלשונו הארכאית של השיר, הן מקרקע צמיחתו התרבותית והחברתית והן מהמוסכמות הפואטיות שביסודו. 

עיון בשיר

אַהֲבַת הֲדַסָּה עַל לְבָבִי נִקְשְׁרָה
וַאֲנִי בְּתוֹךְ גּוֹלָה פְּעָמַי צוֹלְלִים 

לוּ יֵשׁ רְשׁוּת לִי אֶעֱלֶה אֶתְחַבְּרָה
תּוֹךְ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר הֵם נֶהְלְלִים

שַׁחְרִית וְעַרְבִּית בַּת נְדִיבִים אֶזְכְּרָה
לִבִּי וְרַעְיוֹנַי בְּחֵשֶׁק נִבְהֲלִים

בִּנְעִים זְמִירוֹת מִנְּדוּד אֶתְעוֹרְרָה
וַאְנִי וְרַעְיָתִי בְּרִנָּה צוֹהֲלִים
בִינוּ עֲדַת קֹדֶשׁ בְּשִׁירָה חֻבְּרָה
חָתָן וְהַכַּלָּה בְּחֻפָּה נִכְלְלִים 

זֶה יוֹם שְׂמָחוֹת לַאֲיֻמָּה יָקְרָה
כִּי הִיא וְדוֹדָהּ חֵן וְחֶסֶד גּוֹמְלִים 

יַחְדָּו עֲלֵי שֻׁלְחָן וְכוֹס דּוֹדִי קְרָא 
זַמֵּן שְׂרִידֵינוּ וְכָל הַנִּסְגְּלִים 

מִכּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשְׂמְחָה וַאְזַמְּרָה
אוֹצִיא לְכָל סוֹדִי וְאָשִׁיב שׁוֹאֲלִים

שֵׁם טוֹב לְמַשְׂכִּילִים בְּדַעַת יָשְׁרָה
כִּי הֵם עֲלֵי יִצְרָם בְּוַדַּאי מוֹשְׁלִים

תַּאְוַת לְבָבָם לַעֲשׂוֹת טוֹב גָּבְרָה
יַעְלוּ לְגַן עֵדֶן וְחַיִּים נוֹחֲלִים

אַהְבַת יְחִידָתִי לְטוּב אֵל נָהֲרָה
בָּרוּךְ שְׁהוּא נוֹתֵן שְׂכַר כָּל פּוֹעֲלִים 

שָׁלוֹם כְּנָהָר לַעֲדָתִי יִנְהֲרָה
זָקֵן וְגַם בָּחוּר וְכָל הָעוֹלְלִים 

ניתן להבחין בשיר בשלושה חלקים: ארבעת הבתים הראשונים מוקדשים להבעת אהבה וגעגועים של החושק לאהובת לבו. ארבעת הבתים האמצעיים (5–8, מ"בינו עדת קודש" עד "כוס ישועות") מוקדשים לראיית שמחת החתונה כסמל למעמד הגאולה הלאומית, וארבעת הבתים האחרונים מדברים בשבחם של תלמידי חכמים וחותמים בברכה לכלל הקהילה. כבר בחלוקה זו ניתן לראות שהמשורר כורך את כיסופי היחיד עם כיסופי האומה, משעבד את מוטיב האהבה לרעיונות עילאיים בדרך אלגורית, ומשלב בסוף השיר רעיונות מוסריים. ממבט ראשון נראה לכאורה שהרעיון המוסרי אינו מתקשר לנושא הכלולות והגאולה, אולם למעשה הוא המסביר את הקשר הרוחני־הסמלי שבין האהבה ושמחת הכללות ובין מעמד הגאולה הלאומית, שהיא ביסודה גאולה רוחנית. הטמעת מוטיב האהבה ומשתה החתונה בתוך תפילה לגאולה ודברי כיבושין לריסון היצרים אופיינית מאוד לשירת שבזי, והיא משקפת יפה את אווירת הקדושה ואת התעלות הנפש שבהן נוצרה שירה זו. כך היה השיר המיועד מלכתחילה לצורכי חולין – לשמחת חתנים – לשיר שכולו קודש. עתה נעיין ביתר פירוט בכל חטיבה בנפרד. 

בבית הראשון מביע האוהב את אהבתו ל"הדסה", בעוד רגליו שקועות במצולות הגולה. זוהי אפוא הסיטואציה הבסיסית המעמידה אותו מיד על הממד הלאומי והרוחנית של האהבה ועל המרחק העצום בין האוהבים. "הדסה" אינה אלא מהות רוחנית עילאית המצויה אי שם במרומים לעומת האוהב השרוי בקוטב הנגדי – ביוון המצולה של הגולה. פתיחה זו מציגה מצב של ניתוק בין האוהב לבין נשוא אהבתו, והיה מזכירה את פתיחת שירו של ר' יהודה הלוי, "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב". אולם בעוד ריה"ל מצייר את המרחק בממד הארצי כקו אופקי, הרי שבזי מצייר את המרחק בממד הרוחני – כקו אנכי בין שמיים לארץ. 

כנגד תחושת הריחוק והניתוק באה התפילה "לו יש רשות לי אעלה אתחברה" – "אעלה" מן הארציות הנמוכה למחוז האהובה העלאית, ו"אתחברה" – כנגד תחושת הניתוק מנושא הכיסופים. בית זה ניתן אפוא להתפרש לא רק כתפילה לעלייה לארץ ישראל – תוך שערי ציון" – אלא גם בממד האלגורי, כתפילה להתקשרות עם השכינה המכונה בשירנו בארבעה כינויים שונים – הדסה, בת נדיבים, רעיה וכלה. ואמנם שירנו פונה בראש ובראשונה כלפי מעלה, אל הספירות העליונות, ולא בכדי הוא רצוף בביטויים סמליים מעולם הקבלה ומעולף בכוונות סודיות המובנות רק ליודעי חן, המכונים בשירנו "משכילים בדעת ישרה." שבזי בוחן אפוא להביא את הכיסופים לגאולה בדרך אלגורית כגעגועי החתן לכלה. 

כביטוי נעלה זיקה הנצחית בין הדוד לבין הרעיה מהווים הזיכרון והזמרה, והזמרה מעוררת את הגולה מתחושת הפירוד – "בנעים זמירות מנדוד אתעוררה". הגולה מצטייר כאדם ישן, ורק הזמרה בכוחה לעוררו מתנומתו. זהו בעצם הרעיון המובע בתרגום לשיר השירים ה, ב: " אני ישנה ולבי ער" – "והוו דמין בגלותא כגבר דמיך דלא יכיל לאתערא משינתיה" (והיו דומים בגלות כאדם ישן שאינו יכול להתעורר משנתו). בכוחם של הזיכרון והזמירות להעניק לגולה האוהב תחושת התעוררות וחוויה עזה של קרבת הרעיה. חוויה המזעזעת את כל פנימיותו – "לבי ורעיוני בחשק נבהלים". יתר על כן – הזמרה כמוה כתפילה, ובכוחה להשפיע על העולמות העליונים ולחדש את הקשר בין האוהבים, הויו אומר לקרב את הגאולה – "ואני ורעיתי ברנה צוהלים".  

מכיוון ששירה זו עושה שימוש במונחים של כיסופי אהבה ומעמידה במרכז את האני והרעיה, את החתן והכלה, המתאחדים במעמד הכלולות, דואג המשורר להעמיד את השיר על משמעותו האלגורית הנסתרת. הפנייה "בינו עדת קדש בשירה חוברה" היא פנייה דידקטית, מעין פרשנות פנימית של המשורר המבקש למנוע מהמון הנוכחים להבין את השיר כפשוטו. מגמה זו ניכרת גם בדברי בעלי ההקדמות השונות לדיואן. המדגישים תמיד ששירי הר" ש שבזי פונים כלפי מעלה, וחלילה ליחס לו כוונות זרות, כאשר הפנייה האופיינית לכל הבא לזמר שירים אלה היא "ואתה אחי סע ולך פן יעצרך הגשם..." משירנו מתברר ששבזי היה רגיש לכך והקדים את בעלי ההקדמות ואת מפרשיו. 

עתה יובן מה מקומם של דברי השבח "שם טוב למשכילים בדעת ישרה/ כי הם עלי יצרם בודאי מושלים". ה"משכילים בדעת ישרה" הם אותם יחידי סגולה המבינים בתורת הסוד, והבנה זו מהווה תריס בפני הכנסת כוונות זרות לדברי המשורר. לדידם של חכמי הקבלה, כיבוש היצר הוא תנאי לעיסוק בתורה זו, ועל כן מדגיש המשורר כי  "הם בוודאי עלי יצרם מושלים". 

אם כן, שעה שהמשורר מקיים דיאלוג עם הספירות העליונות, הוא מקיים דיאלוג גם עם חבורה מצומצמת של תלמידי חכמים הבקיאים ברזין טמירין של תורת הסוד, והם הם אותה "עדה קודש" שבכוחה לעורר את האהבה לעילא ולקרב את קץ הישועה. 

"אהבת הדסה" הוא ממיטב שירת שבזי וממיטב שירת תימן בכלל, והוא משקף את עיקרי רעיונות שירת המשורר ואת תורת השיר של משוררי בית משתא – שבזי ושל המשוררים שהושפעו מהם. שירי האהבה שממורשת ספרד נעלמו כמעט כליל, ובמקומם יצרו משוררי תימן שירת אהבה עטופה בסמלים קבליים ועמוסה ברעיונות אלגוריים, כשהיא מעוגנת במקורות המקודשים של עם ישראל. צורת השיר על מכלול סגולותיו הפרוזודיות נשארה ספרדית, אך בתוכנו וברוחו, במרקם לשונותיו ובמסכת סמליו מייצג השיר את שירת תימן הייחודית, זו שמוטיב הגאולה היה בה למוטיב קבוע, ואף במשתאות של שבעת ימי החתונה, ימי מאכל ומשתה, עלה בה זיכרון ירושלים, זו של מעלה וזו שלי מטה. 

בשירת ר' שלם שבזי וחבורתו נזדככו הרעיונות ונתקדשו ביטויי האהבה, והשירה חזרה למהותה היהודית הראשונית, ביטוי להשתפכות הנפש של האדם היהודי לפני אביו שבשמים, ברוח התפילות ושירת הפייטנים הקדמונים.