קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

כמגדל הפורח באוויר
אתר הפיוט והתפילה

כמגדל הפורח באוויר

פרופ' אנדרה היידו

אנדרה היידו ז"ל בזיכרונות ומחשבות על פרויקט הלחנת המשניות.

 

x (x)

במשך דורות רבים המשנה לא הועלתה על הכתב, אלא עברה ממורה לתלמיד בהוראה שבעל פה, מה שעשוי להסביר את המיידיות והרעננות של הדיבור, שעדיין ניתן לחוש משהו מהן גם במשנה הכתובה.

פסקאות המשנה קצרצרות ותמציתיות להפליא ומסכמות אוצר בלום של ידע אשר בלי להכירו, קשה לפענח אותו. נראה לעתים כי הספר נכתב בקודים, הוא דומה לגולל שבפתח מערה עמוקה מאוד: התלמוד. 

סגנון המשנה פשוט, או לפחות נראה כך, ומדויק, כיאה לספר חוקים. בהשוואה לפיוטיות של הנביאים והכתובים הוא מאופק ו"פרוזאי", אבל יחד עם זאת הוא גם מוזיקלי וציורי, מלא דימויים, הבזקים רעיוניים, מקצבים וסימטריות.

המשניות לא נכתבו לשם אמנות או מחקר אנתרופולוגי, אך הן משמשות לנו כמעין פנס המאיר באור בהיר את חיי היום יום של אבותינו, הבזקים של צלם אמן. הן מתובלות בסיפורים קצרים ותמונות חיים כמו "רוצח שגלה לעיר מקלטו", "אין העדים נעשים זוממים" או "מעשה בכהן". במקרים רבים הן כתובות בצורת דיאלוג: שאלות ותירוצים המזכירים ויכוחים של סוקרטס עם תלמידיו.

קטעי המשנה עברו מדור לדור בעזרת השירה. בכך הם דומים ל"אודיסיאה" של היוונים. ל"קלוולה" של הפינים או "למהברטה" של ההודים, יצירות שחייבות את הישארותן לזיכרונם של המשוררים – דבר זה לא ייתכן ללא שירה ומוזיקה. ואולי על זה מרמז התלמוד באומרו: "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". במה, אם כן, הופכת הזמרה את החוקים לטובים? שאלה זאת מביאה אותי גם לשאלה אחרת: כיצד משתלב הרגש (הנעימה) עם השכל (חוקים ומשפטים)? וכאן טמון אולי ההבדל בין גישתי ובין הגישה המסורתית: אצלי המוזיקה אינה רק ביטוי לרגש אלא גם השאיפה להתחבר לחכמה.

חיברתי את שירי המשנה בשנותיי הראשונות בארץ, כאשר ידיעותיי בשפה העברית היו מוגבלות למדי. הלחנתי אותם מתוך תחושת בטן יותר מאשר מתוך הבנה אינטלקטואלית, והקטעים צמחו כמו פטריות, ללא תכנית מסודרת או רעיון ברור למי הם מיועדים. אפילו את הטעמת המילים הנכונה לא תמיד ידעתי. כנגד המגרעות האלו היה לי היתרון של מי שבא מרחוק, ללא הרגלים ודעות קדומות. באתי מתרבות אחרת לחלוטין, שבה ליצירה אמנותית ערך מוחלט הדומה לערכו של הלימוד ביהדות. אם כך למה לא לאחוז בשניהם? לא שאלתי את עצמי למה אף מלחין לא הלך בדרך זו לפניי.

מה שמשך אותי כמלחין היה אולי הפער הגדול בין עולם המשנה לעולמנו אנו. החוקר והמוזיקאי שבי שיתפו פעולה במשך כשנה וחצי ומן האתגר הזה נולדה יצירה אשר בורחת מן ההגדרות המסורתיות: יצירת אמנות, מדע, דת, וכיו"ב. ראיתי במשנה אנציקלופדיה של רוב שטחי החיים היהודיים, והלחנים אף הם מהווים פסיפס של סגנונות מוזיקליים ושל גישות אסתטיות מנוגדות. שואלים אותי תדיר מה מבין הקטעים "רציני" ומה "אירוני" אבל לשאלות אלו אין טעם, מכיוון שעצם הניגוד בין עולמות כה שונים יוצר אמביוולנטיות ומתח.

הקשיים, קשיים של כל חזון, התגלו כאשר התחלתי לחשוף את המשניות לקהל הרחב. בחוג ידידים הם התקבלו יפה, וילדים (מקהלות או בני) למדו אותם בלהט. מאידך, הזמרים, הרגילים לשיר אופרות או לידר, והחזנים, היו כבר סיפור אחר לגמרי.

בשנים האחרונות, כשלושים שנה לאחר חיבורם, חלה התפתחות חדשה: כמה תלמידים לשעבר, בעלי כישרון רב־גוני – כולם מלחינים, נגנים, וגם זמרים, לקחו את השירים ויצרו גרסאות משלהם, שונות למדי מן המקור.  

המשניות קבלו פרצוף חדש בהתאם לאישיותו של כל אחד. כך הבנתי שהמשניות שלי מיועדות להיות מעין "תורה שבעל פה", בדיוק כמו המקור עצמו.

אנו פועלים על פני תהום שהוא לא רק אמנותי אלא גם חברתי. תהום בין חוקים לזמרה, בין לומדים ל"מנעימים", כל זה לא שייך בעצם לשום פלג חברתי בישראל כי הוא פונה לכולם. זהו "מגדל הפורח באוויר".