קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

מדריך לסדר לוויה אשכנזי
אתר הפיוט והתפילה

מדריך לסדר לוויה אשכנזי

 

x (x)

האבלים עומדים וקורעים בבגדיהם קריעה אחת. הקרע נעשה בבגד העליון מעל החזה. באבלות על הורים הוא נעשה בצד השמאלי (מקום הלב), ובאבלות על שאר הקרובים – בצד הימני.

בדרך כלל איש החברה קדישא קורע את תחילת הקרע (במידת האפשר, גבר קורע עבור גברים ואישה – עבור נשים), והאבל מגדילו במשיכת דש הבגד הקרוע מלמעלה למטה.

לאחר הקריעה האבלים מברכים את ברכת "דיין האמת", המצדיקה את הדין האלוהי על הטוב ועל הרע שבו:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת.
קהל: אמן

יש המברכים ברכה זו לפני הקריעה.

לאחר הקריעה, מתחיל מסע הלוויה. אם היו ההספדים בבית, כשיוצא הארון מפתח הבית, אומרים את הפסוק הבא (תהלים פה יד):

צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיַשֵּׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו.

בתחילת מסע הלוויה אומר עורך הלוויה את המשנה (אבות ג, א):

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה;
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ – מִטִּפָּה סְרוּחָה,
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה,
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

יש המוסיפים את הפסוקים האלה, המבטאים את מבטחו של האדם בצדקת אלוהיו:

גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְנֵי אָדָם, לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. (ירמיהו לב, יט)
לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה', צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ. (תהלים צב, טז)
ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ. (איוב א, כא)
וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ. (תהלים עח, לח)

לאחר מכן האבלים אומרים בארמית קדיש יהא שלמא (קדיש יתום). אישה רשאית לומר קדיש בשעת הלוויה.

האבלים: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּעַלְמָא דִּי־בְרָא כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּחַיֵּיכוֹן, וּבְיוֹמֵיכוֹן, וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית־יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל והאבלים: אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעַלְמֵי עַלְמַיָּא.
האבלים: יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאַר, וְיִתְרֹמַם, וְיִתְנַשֵּׂא, וְיִתְהַדַּר, וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ־הוּא
הקהל: אָמֵן [או: בְּרִיךְ הוּא].
האבלים: לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא [בעשרת ימי תשובה: לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא] וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים [טוֹבִים] עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: [פוסעים שלוש פסיעות לאחור] עֹושֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל־כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.

(תרגום קדיש יתום לעברית
יתגדל ויתקדש שמו הגדול
האבלים: בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו.
בחייכם ובימיכם ובחיי כל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן.
אמן. יהי שמו הגדול מבורך, לעולם ולעולמי עולמים.
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא.
למעלה מכל הברכות [בעשרת ימי תשובה: למעלה ולמעלה מכל הברכות] והשירות, התשבחות והנחמות, הנאמרות בעולם, ואמרו אמן.
יהי שלום רב מן השמים וחיים [טובים, עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.
עושה שלום [בעשרת ימי תשובה: השלום] במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.)

מתחילים ללכת אל הקבר, ועד שמגיעים אליו אומרים אנשי החברא קדישא פסוקים מסוימים. כאשר הנפטר הוא גבר נאמר מזמור תהלים צא, וכאשר הנפטרת היא אישה נאמר בנוסף גם פרק לא בספר משלי.

יש הנוהגים לומר שוב גם את המשנה "עקביא בן מהללאל" שהובאה למעלה.

מזמור "יושב בסתר עליון" (תהלים צא)
יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּ-י יִתְלוֹנָן:
אמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ:
כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת:
בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה. צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ:
לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם:
מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹך, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם:
יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ. אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ:
רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה:
כִּי אַתָּה אֲדֹנָ-י מַחְסִי, עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ:
לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ:
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּך לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ:
עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְך, פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ:
עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין:
כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי:
יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ:
אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:

פסוקי "אשת חיל" (משלי לא, י–לא)

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ:
בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ, וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר:
גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ:
דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ:
הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ:
וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ:
זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ, מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָ כָּרֶם:
חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ, וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ:
טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ, לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָ נֵרָהּ:
יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר, וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ:
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי, וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן:
לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבוּשׁ שָׁנִים:
מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ, שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ:
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָה, בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ:
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכּוֹר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי:
עוז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן:
פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ:
צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ, וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל:
קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ:
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה:
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת אֲדֹנָ-י הִיא תִתְהַלָּל:
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ:

כעת חוזרים האבלים ואומרים קדיש יהא שלמא (קדיש יתום).

מסע הלוויה יוצא למקום הקבורה.

יש אומרים קודם הטמנתו של הנפטר בקבר את המשנה (אבות ד, כב):

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת,
וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת,
וְהַחַיִּים לִדּוֹן.
לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.
וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן.
וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר,
(וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד),
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי,
וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת,
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

לאחר הטמנת הנפטר בקבר וסתימת הגולל עליו, הקברן מכסה את הקבר במעט עפר ואומר שלוש פעמים "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". הנוכחים בלוויה מוזמנים להשתתף בכיסוי הקבר בעפר.

בתום הקבורה איש החברה קדישא אומר את תפילת צידוק הדין. יש זמנים מסוימים שבהם אין אומרים תפילה זו. 

צידוק הדין

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
השאר אומרים בלחש:
הַצּוּר תָּמִים בְּכָל פֹּעַל, מִי יֹאמַר לוֹ מַה תִפְעָל, הַשַּׁלִיט בְּמַטָּה וּבְמַעַל, מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
הַצּוּר תָּמִים בְּכָל מַעֲשֶׂה, מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה, הָאוֹמֵר וְעֹשֶׂה, חֶסֶד חִנָּם לָנוּ תַעֲשֶׂה, וּבִזְכוּת הַנֶּעֱקַד כְּשֶׂה, הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה.
צַדִּיק בְּכָל דְּרָכָיו הַצוּר תָּמִים, אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמָלֵא רַחֲמִים, חֲמָל נָא וְחוּס נָא עַל אָבוֹת וּבָנִים, כִּי לְךָ, אָדוֹן, הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים.
צַדִּיק אַתָּה אֲדֹנָ-י לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אֲשֶׁר בְּיָדְךָ פִּקְדוֹן כָּל רוּחוֹת, חָלִילָה לְךָ זִכְרוֹנֵנוּ לִמְחוֹת, וְיִהְיוּ נָא עֵינֶיךָ בְּרַחֲמִים עָלֵינוּ פְקוּחוֹת, כִּי לְךָ, אָדוֹן, הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת.
אָדָם אִם בֶּן שָׁנָה יִחְיֶה, אוֹ אֶלֶף שָׁנִים יִחְיֶה, מַה יִתְרוֹן לוֹ, כְּלֹא הָיָה יִהְיֶה, בָּרוּך דַּיָּן הָאֱמֶת, מֵמִית וּמְחַיֶּה.
בָּרוּךְ הוּא, כִּי אֱמֶת דִּינוֹ, וּמְשׁוֹטֵט הַכֹּל בְּעֵינוֹ, וּמְשַׁלֵּם לְאָדָם חֶשְׁבּוֹנוֹ וְדִינוֹ, וְהַכֹּל לִשְׁמוֹ הוֹדָיָה יִתֵּנוּ.
יָדַעְנוּ ה' כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶךָ, תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ וְתִזְכֶּה בְּשָׁפְטֶךָ, וְאֵין לְהַרְהֵר אַחַר מִדַּת שָׁפְטֶךָ, צַדִּיק אַתָּה ה', וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ.
דַּיָּן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת.
נֶפֶשׁ כָּל חַי בְּיָדֶךָ, צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ וְיָדֶךָ, רַחֵם עַל פְּלֵיטַת צֹאן יָדֶיךָ, ותֹאמַר לַמַּלְאָךָ הֶרֶף יָדֶךָ.

קַדִּישׁ דְאִתְחַדְתָּא
האבלים: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּעָלְמָא דִּי הוּא עָתִיד לְאִתְחַדְתָּא, וּלְאַחֲיָאה מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא יַתְּהוֹן לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנָא קַרְתָּא דִּי יְרוּשְלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכְלֵהּ בְּגַוָּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָה, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא דִּי שְׁמַיָּא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיך קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵה וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל והאבלים: אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
האבלים: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא.
הקהל: אָמֵן (או: בְּרִיךְ הוּא).
האבלים: לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא (בעשרת ימי תשובה: לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא) וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: [פוסעים שלוש פסיעות לאחור] עוֹשֶׂה שָׁלוֹם (בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם) בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
בימים שאין אומרים בהם תחנון אין אומרים את צידוק הדין וקדיש הגדול, ובמקומם אומרים את מזמור טז בתהלים. יש אומרים אותו בנוסף לצידוק הדין ולקדיש הגדול.
לאחר תפילת צידוק הדין (ולעתים במקומה) נאמר מפי איש החברה קדישא מזמור תהלים טז, שעניינו הסתמכות על הא-ל בעת צרה:

תהלים טז

מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵ-ל כִּי חָסִיתִי בָךְ:
אָמַרְתְּ לַאֲדֹנַ-י אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:
לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם:
יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי:
אֲדֹנַ-י מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:
חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי:
אֲבָרֵךְ אֶת אֲדֹנַ-י אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי:
שִׁוִּיתִי אֲדֹנַ-י לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:
לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:
כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת:
תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:

כאן נאמר שוב קדיש יתום.
לאחר מכן מבקש עורך הלוויה מחילה מן הנפטר או מן הנפטרת.

סופו של טקס הקבורה בתפילת אזכרה או בתפילת השכבה, הנאמרת מפי איש החברה קדישא או מפי אחד ממכרי הנפטר. 

תפילת אל מלא רחמים

אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמַת פלוני/ת בן/ת פלוני ופלונית [ומזכירים השם המלא של הנפטר/ת ושמות הוריו/ה] שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמו/שֶׁהָלְכָה לְעוֹלָמָהּ. בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי נֶדֶר אֶתֵּן צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ/תָהּ [ויש אומרים במקום: בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים לְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ/תָהּ], בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתו/תָהּ. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ/רֶהָ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתו/תָהּ, אֲדֹנָ-י הוּא נַחֲלָתוֹ/תָהּ וְיָנוּחַ/ וְתָנוּחַ בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ/בָהּ וְנֹאמַר אָמֵן.

כדי להקפיד בכבודו של הנפטר אף לאחר מותו, יש קהילות הנוהגות לסיים את הטקס בבקשת מחילה מן המת, שאומר הקברן בפנייה אישית אל המת:

פלוני/ת בן/בת פלוני ופלונית [כאן נאמר השם המלא של הנפטר/ת ושמות הוריו/ה],
בְּשֵׁם הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא, בְּשֵׁם הֶחָבֵרִים שֶׁהִתְעַסְּקוּ בְּךָ/בָּךְ, בְּשֵׁם מִשְׁפָּחְתְּךָ/תֵּךְ וְיְדִידֶיךָ/דַיִךְ,
אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ/מִמֵּךְ מְחִילָה.
אִם חָס וְשָׁלוֹם פָּגַמְנוּ אֵיזֶה דָּבָר בַּטָּהֳרָה, בִּנְשִׂיאָת הַמִטָּה אוֹ בְּתִּקּוּן הַקֶּבֶר,
סְלַח/סִלְחִי נָא לָנוּ, כִּי שְׁגָגָה הִיא. כָּל מַה שְׁעָשִׂינוּ הָיָה לִכְבוֹדְךָ/דֵךְ עַל פִּי מִנְהָג הַמָּקוֹם.
אָנוּ פּוֹטְרִים אוֹתְךָ/אוֹתָךְ מִהֱיוֹת חָבֵר/רָה בְּכָל חֶבְרָה אוֹ אֲגֻדָּה אֵיזוֹשֶׁהִי.
לֵךְ/לְכִי בְּשָׁלוֹם וְתָּנוּחַ/חִי עַל מִשְׁכָּבְךָ/בֵךְ בְּשָׁלוֹם, וְתַּעֲמֹד/מְדִי לְגֹרָלְךָ/לֵךְ לְקֵץ הַיָּמִים.
הֱיֵה/הֲיִי נָא מֵלִיץ/צַת טוֹב בְּעַד מִשְׁפַּחְתְּךָ/תֵּךְ וִידִידֶיךָ/דַיִךְ,
וְחַיִּים וְשָׁלוֹם יִהְיֶה לָנוּ וְלְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הָעוֹלָם. אָמֵן.

כאשר מסתיים טקס הקבורה נוהגים המשתתפים לגשת לרגע אל הקבר ולהניח עליו אבן או עשב שנלקחו מהאדמה הקרובה. בעת הנחת האבן או העשב נוהגים לומר: "זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים קג, יד). מנהג הנחת האבן חוזר לא רק בעת הקבורה עצמה, אלא בכל עת שפוקדים את קברי ישראל.
אבלים שהביאו עמם נעלי בד או גומי יכולים כעת לחלוץ את נעלי העור ולהחליפן, כאחד מסימני האבלות.
בטרם עוזבים המלווים את המקום, הם פונים לנחם את האבלים. הקהל מסתדר בשתי שורות, והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים בין השורות. בזמן המעבר, מנחמים אותם הנוכחים באמירה:

"הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאַר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם  וְלֹא תּוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד" (על פי ירמיה לג י–יא)