קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

  1. עמוד הבית
  2. לגלות אוצרות
  3. נצרות
  4. הטמפלרים (תנועה דתית-חברתית)
הטמפלרים (תנועה דתית-חברתית)
נשים וגברים בלבוש ארופאי בסמוך למבנה באחת מהמושבות הטמפלריות בארץ ישראל. יד בן-צבי, פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י)

הטמפלרים (תנועה דתית-חברתית)

באמצע המאה ה-19 התפצל חלק מהזרם הנוצרי הלותרני-פרוטסטנטי בדרום מערב גרמניה, ונוסדה קבוצה דתית נפרדת, שכונתה "הטמפלרים" (גרמנית: Tempelgesellschaft, "קהילת המקדש"). הם ראו את עצמם כ"לְבֵנים" המרכיבות את בית המקדש הרעיוני של חיים משותפים, לפי עקרונות הנצרות. עבור הטמפלרים (בניגוד למסדר הנוצרי מימי הביניים הנושא את אותו השם) ישו אינו מוגדר כבן האלוהים, אלא כמורה דתי וכדוגמה ומופת לחיי יושר. חברי התנועה שאפו להכשיר את הקרקע לקראת הגאולה באמצעות מגורים ועבודה בארץ הקודש. 

החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-19 בדקו הטמפלרים, תחת הנהגתו של כריסטוף הופמן, את האפשרות לחיות לא רק לפי האידיאל הרוחני-דתי בגרמניה, אלא לעשות זאת בקרבה למקומו של בית המקדש היהודי: בירושלים. בשנת 1868 הגיעו לחופי הארץ המתיישבים הראשונים מקרב הקהילה. הם רכשו אדמות באזור חיפה והקימו שם את מושבתם הראשונה. 

במהלך השנים 1906-1869 הגיעו מתיישבים נוספים והקימו יישובים בחיפה, יפו, בשרונה (כיום בשטח תל-אביב), בירושלים, בווילהלמה (כיום מכונה "בני עטרות"), וכן בבית לחם הגלילית. עם יישובים אלה צמחו גם מוסדות דתיים, חינוכיים ובתי עסק שונים. בשנת 1878 חיו ביישובי הטמפלרים כ-850 איש ואישה, ובשנת 1884 היו כבר 1,300 מתיישבים טמפלרים בארץ ישראל, ובערב מלחמת העולם הראשונה הגיעה אוכלוסיית הטמפלרים המקומית לשיא: כ-2,000 איש.

הטמפלרים עסקו בחקלאות, דוגמת גידול פירות הדר וגפנים, הקימו מפעלי ברזל וייצור כלי עבודה, הפעילו הוצאה לאור, בנו בתי מלון, הוציאו לאור עיתון וכן הפעילו בנק. פיתוח החיים והקהילה היה תלוי מאוד בסלילת כבישים ראויים, ובכך התמקדו הטמפלרים. עם סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר הכוחות הבריטיים כבשו את הארץ, גורשו תושבי המושבות הטמפלריות מהיישובים הדרומיים אל מחנה סמוך לקהיר במצרים. חלק מהם גורש משם לגרמניה, ואילו אחרים המשיכו לחיות במחנה זה עד שנת 1920, ולאחר מכן הורשו לחזור לבתיהם. במהלך תקופת המנדט התפתחו יחסים טובים בין הטמפלרים לרשויות המנדט, ואף בינם לבין האוכלוסייה המקומית – יהודים ופלסטינים. 

בשנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, לצד החיים בארץ, הקימו כמה מהגרמנים-טמפלרים שלוחה של המפלגה הנאצית בארץ הקודש, ומספר לא מבוטל מקרב המתיישבים הגרמניים בארץ הצטרפו אליה. החל בספטמבר 1939 הפכו הטמפלרים ל"אזרחים עוינים" בשל האזרחות הגרמנית שרובם החזיקו בה – וגם בשל הדעות הפוליטיות של אחדים מהם. כתוצאה מכך, רוכזו משפחות טמפלרים במספר יישובים שלהם, ואחדים מבני הקבוצה גורשו לאוסטרליה. האחרונים עזבו את הארץ בשנת 1948, עם קום המדינה. כיום קיימים עדיין מבנים רבים שהטמפלרים הגרמנים הקימו. במקרים מסוימים הפכו המושבות הטמפלריות לשכונות יוקרה.