קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

על חומה, השתתפות בצער ובקשת גשמים
אתר הפיוט והתפילה

על חומה, השתתפות בצער ובקשת גשמים

בכל אולמן (סרלואי)

על מוצא מן החומה, על הצער הנעשה לשער ועל גלות וגאולה הדדיים, בהשראת הפיוט "אום אני חומה".

x (x)
x (x)

אום אני חומה – מלים וביצועים


מתוך "משל קדמוני", איטליה, 1582
באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

על המלים "אני חומה" אומר רש"י: "'אני חומה" – חזקה באהבת דודי" (שיר השירים ח, י). ואכן, כל הפיוט "אום אני חומה" הוא ביטוי לאהבתה ולדבקותה של הרעיה בדודה – "חבוקה ודבוקה בך". אך לתחושת האהבה הזו נלווה גם סבלם של ישראל, כיוון שסבלו של עם ישראל לדורותיו הוא בשל מסירות הנפש והאהבה העצומה לקב"ה – בעטיין היא "מרוטת לחי, נתונה למכים, סובלת סבלך". החומה היא סמל וסבל; סמל ליציבות האמונה בה', וסיבת הצער של העם מיד צריהם בגלות, בהיות האומה "יחידה ליחדך" ו"כבושה בגולה". האם יש מוצא מן החומה הזו?

מוצא ממֵצר הוא תמיד פתח ללבו של האחר. אדם הנעול בצערו יצא ממנו לוּ יושיט לו זולתו יד מנחמת; ואם יעמיק בצערו יהיה לו זה פתח מאוחר יותר ללבו של הסובל שלצדו, בקשב, בלב שומע. בכוחו של האדם לפרוץ את כאבו ולעשות את החומה לשער.


מתוך 'משל קדמוני', איטליה, 1582
באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

מה בין השתתפות בצער לפיוט?
למראית עין, כל הכינויים בפיוט מתארים את סבלם של ישראל. ישראל הם הסובלים הגדולים מיד מכיהם לאורך כל ההיסטוריה:

אוֹם אֲנִי חוֹמָה
בָּרָה כַּחַמָּה (כינוי נוסף משיר השירים ליופיים הפיזי והרוחני של ישראל)
גֹּלָה וְסוּרָה
דָּמְתָה לְתָמָר
הַהֲרוּגָה עָלֶיךָ
וְנֶחֱשֶׁבֶת כְּצֹאן טִבְחָה
זְרוּיָה בֵּין מַכְעִיסֶיהָ
ועם כל זאת
חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ

אבל הצער של ישראל אינו מונע מהם להקשיב לצער עמוק יותר, צערה של השכינה. מיד לאחר ה"חבוקה ודבוקה" האומה המיוסרת "טוענת עולך". טעינת העול יכולה להתפרש כקבלת עול מצוות אף בתנאים קשים, ואולי, באופן פשוט יותר, כנשיאה בעול, בנטל.
מהו הנטל של השכינה?
המשתתף בצערו של חברו נושא עמו את סבלו.

המשוררת זלדה כותבת:

ואותו אדם
הטביע בשעווה הרכה
של מוחי
את אסונו
(כל השירים, השתתפות בצער, עמ' 155)

מלבד ההקלה שבעצם האמפתיה וההקשבה, יש נחמה בעצם ההכרה שסבלו של יחיד אינו סבלו הפרטי, הנישא בבדידות, אלא עול שאפשר לחלוק בו בשניים.


מתוך 'משל קדמוני', איטליה, 1582
באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

המגלה את לבו לפני חברו, מוצא את בבואתו שלו בפניו של זולתו. לא לחינם משתמשת זלדה בדימוי של שעווה, כמעין חותם מהופך המתגלה בפניהם של שניים.

ישראל, המגלים לבם לפני ה', מגלים כי סבלם שלהם הוא רק השתקפות של צער השכינה. כל צערו של יחיד, מן האישי והנסתר עד הכללי ביותר, הוא רק השתקפות לסבל גדול בהרבה. כי הבדידות היא השתקפות של בדידות גדולה ממנה, והגלות היא בבואה של גלות איומה ממנה.

הסבל הוא ממשי ולא ניתן לערער עליו, אך הוא קושר את ישראל לאביהם שבשמיים. הוא עושה אותם שותפים בברית של השתתפות בצער, ועקר שבחם בכך שאף בהיותה של האומה "מרוטת לחי, נתונה למכים", היא "סובלת סבלך".

*

השתתפות היא תנאי לירידת גשמים.
ההופעה הראשונה של הגשמים בעולם מגיעה דווקא ממקום נורא של הֶעְדֵר:

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' א-להים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה.
(בראשית ב, ה)

מה בין בריאת האדם לגשם?
כך כותב רש"י על הפסוק:

כשנגמרה בריאת העולם בשישי קודם שנברא האדם, וכל עשב השדה עדין לא צמח... ולמה? כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים

האדם נברא לעולם ריק, ללא שיח ועשב. הוא, שבא מעפר, מאזין לקולות הבאים מן האדמה ושומע את צערו של כל גרגר הכבוש באדמה ומייחל לצמיחה, למים, לאור. אדם הראשון מאזין לרחשי הבריאה ומבקש עליה, וה' ממטיר גשמים. האדמה מצמחת, העולם מתחיל.

*

גשם הוא החיבור בין שמיים לארץ.
תפילה לישועה היא צעקת הארץ לרחמי שמים. הגשם הוא מענה השמים לעתירת הארץ.
כך גם השתתפות בצער.
ישראל מתענים, אך צערם הנורא אינו אוטם את לבם מהיות קשובים לצער דק, הנחנק בהמולת היום־יום. עבור ישראל צערם שלהם הוא בבואה לצער השכינה ופתח. הם עושים את הצער לשער, לשאגה משותפת:

עֲנִיָּה סֹעֲרָה
פְּדוּיַת טוֹבִיָּה
צֹאן קָדָשִׁים
קְהִלּוֹת יַעֲקֹב
רְשׁוּמִים בְּשִׁמְךָ
שׁוֹאֲגִים הוֹשַׁע נָא
תְּמוּכִים עָלֶיךָ הוֹשַׁע נָא

והצעקה היא שאגה משותפת, של אלו שגלותם וגאולתם הדדית. ישראל מבקשים על עצמם ובכך מבקשים על יוצרם, ואילו הקב"ה מאזין וגואל.

*

ויהי הצער לשער.

בַּכֹּל אולמן (סרלואי) היא משוררת ומורה לספרות.