פרופ' אפרים חזן
ר' שלמה אבן גבירול ממשיך את מגילת שיר השירים ממקום שנסתיימה בו אל זמנו הוא. הוא מציב לפני הקורא שיר קצר ומרוכז מאוד המבטא תחושה של סערת נפש עזה, פחד ובהלה, של תחושת הקץ המתמשך, הגלות המתארכת והעין הנשואה בתוחלת ממושכת לגואל כי יבוא.
בפרשת תולדות ראינו את צמיחתה של האיבה בין עשו ליעקב, בין אדום לישראל, ואת המאבק ביניהם. מאבק זה חוזר ועולה ביתר שאת בפרשת וישלח. יעקב, בדרכו הביתה לארץ כנען, חושש עדיין מן האיבה ומן העוינות של אחיו, והוא מנסה להקדים תרופה למכה ושולח "מלאכים" לספר לעשו "לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". אך מתברר כי אין פניו של עשו לשלום ולהשלמה, והוא יוצא לקראת יעקב "וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". יעקב מכין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה (רש"י לבראשית לב, ט על פי קהלת רבה ט, יח ועוד), ובסופו של דבר היה מפגש של התפייסות "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג, ד). ההייתה זו התפייסות של אמת מצד עשו, לפחות לשעתה, או שמא תחבולה וניסיון להשתלט על בית יעקב ולצרפו לבית אדום בשעיר? היסוס זה עולה מן הסימון המיוחד של הנקודות מעל המילה 'וישקהו', וכה מציג רש"י על פי המדרש את פרשנותם של חכמינו לאירוע:
'וישקהו' - נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי (בהעלותך סט), יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו. אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. (רש"י לבראשית לג, ד)
גם המבקשים לראות בנשיקה זו נשיקה כנה ואמיתית, רואים זאת כעניין זמני, יתר על כן, לפני שרבי שמעון בר יוחאי מציין כי "נשקו בכל לבו" מקדים הוא את האמירה המפורסמת והחריגה בניסוחה "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב".
כבר ראינו כי המאבק בין עשו ליעקב הוא מאבק לדורות, את המסר הזה מבהירה הבהר היטב ההפטרה מספר עובדיה, ספר בן פרק אחד, וכולו דברי גנאי, לעג, התחשבנות ונבואות נקם כנגד אדום. הרמב"ן, על פי שיטתו "מעשה אבות סימן לבנים", מוצא בפרשתנו "רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו", ומבקש ללמוד דרכי התנהגות כלפי האומות מיעקב אבינו.
ארבע מלכויות מנו חכמים לאורך ימי הגלות, וזאת על פי דניאל ח, כב: "אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת מִגּוֹי יַעֲמֹדְנָה וְלֹא בְכֹחוֹ". זיהויים שונים לארבע המלכויות, והמקובל: בבל, מדי/פרס, יוון ואדום, ששעבודהּ בישראל נמשך ונמשך ללא קץ. המלכויות הללו נסתמלו ונתדמו בפי חכמים לבעלי חיים שונים – ומטבע הדברים שמרו לאדום את דמות החזיר.
וכאילו לא די היה בגלות אדום המתמשכת, עד שנצטרפה אליה מלכות ישמעאל. מתוך שעבוד כפול זה עולה זעקתם של פייטני ישראל בכל דור ודור מאז חורבן הבית, זעקה המחזירה אותנו אל סמלי היסוד של המאבק, של דמות ישמעאל ואל תיאורי יעקב ועשו וסמליהם. התארכות הקץ וחילופי המלכויות וכפילות המלכויות הצריכו התמודדות מחודשת עם תבנית ארבע המלכויות (ועל כך עמד בהרחבה יוסף יהלום בספרו "פיוט ומציאות בשלהי הזמן העתיק", ירושלים תש"ס, עמ' 64–106).
מאבקי הכוח והכיבוש בספרד בין המוסלמים, ישמעאל־קדר, לנוצרים, אדום־עשו־שעיר, עוררו את פייטני ספרד לזעוק חמס על עול השעבוד הכפול והמתמשך, שהרי הסובל העיקרי ממאבקים אלה הוא עם ישראל, כפי שהטיב לתאר זאת רבי יהודה הלוי:
בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר / אָבַד צְבָאִי וְנֶעְדָר / יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל
הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם / וזאת לפנים בישראל
רבי שלמה אבן גבירול, שחי בספרד במאה ה־11, מאה שנה לפני ריה"ל, והיה עֵד למאבקי הכיבוש בראשיתם, מבטא היטב את זעקת ההצלה מפי כנסת ישראל לדודהּ בשירו הקצר "שער פתח דודי". פיוט "רשות" בן ארבעה בתים בחתימת "שלמה":
שַׁעַר פְּתַח דּוֹדִי קוּמָה פְּתַח שַׁעַר / כִּי נִבְהֲלָה נַפְשִׁי גַּם נִשְׂעֲרָה שַׂעַר
לִי לָעֲגָה שִׁפְחַת אִמִּי, וְרָם לִבָּהּ / יַעַן שְׁמֹעַ אֵל קוֹל צַעֲקַת נַעַר
מִנִּי חֲצוֹת לַיְלָה פֶּרֶא רְדָפַנִי / אַחְרֵי אֲשֶׁר רָמַס אוֹתִי חֲזִיר יַעַר
הַקֵּץ אֲשֶׁר נֶחְתַּם הוֹסִיף עֲלֵי מַכְאוֹב / לִבִּי, וְאֵין מֵבִין לִי וַאֲנִי בַעַר
תיאורי הגלות ותמונות הגלות בפיוטים הלאומיים לסוגיהם מבליטים את הסבל הרב ואת ההשפלה הלאומית בציורים מציורים שונים. ציורים אלה מתעצמים על ידי ההדגשה כי מצב זה הולך ומתמשך, וכי הקץ המיוחל לא נראה באופק, והסבל וההשפלה חוזרים על עצמם "שנה אחר שנה". וכדברי ר' יהודה הלוי: "הִתְיָאֲשָה נַפְשִׁי עֲלוֹת שַׁחַר / קַוֵּה לְמָחָר אַחַר מָחָר."
דבר זה בולט במיוחד בפיוטי הרשויות הלאומיות. אלה כוללות מעצם טיבן יסוד מרכזי של תיאור הקץ המתמשך, הגלות המתארכת והעין הנשואה בתוחלת ממושכת לגואל כי יבוא, וכבר חולפים ימים ושנים ושמיטות ויובלות ומאות שנים, וכבר מעבר לאלף שנים בימי גבירול, והוא רואה בעיני רוחו את הרעיה־כנסת ישראל לקראת ייאוש, ומציב לפני הקורא שיר קצר ומרוכז מאוד המבטא תחושה של סערת נפש עזה, פחד ובהלה. הדוברת מתדפקת על השער כמוצא אחרון, היא נרמסה עד עפר בידי אדום־חזיר היער, ועתה היא נרדפת בידי ישמעאל – הפרא. השער נעול, וזעקה גדולה מתמלטת מפיה במשפטים לא סדורים ובחזרה תכופה. לכל אלה מצטרף העלבון הקשה של שפחת המשפחה המתגאה ומתנשאת על הגבירה ובן השפחה הפרא הרודף בחשכת הליל.
התדפקות הרעיה על השער היא מעין היפוך של הפסוק (בשיר השירים ה, ב) "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי". קריאת האהבה המתונה בארבעה כינויי חיבה מפי הדוד הפכה לזעקת אימה מפי הרעיה המבוהלת והרדופה. זעקה זו מלמדנו פרופ' מירסקי (הפיוט, עמ' 657), שהמִצלול התכוף "ער", הבונה גם את החֶרֶז בשיר, מביע היטב את תחושת הבהלה והחרדה העולות בשיר "קול היוצא מתוך רעדה ובעתה וצער". עוד קול הממחיש את האווירה בשיר בצירוף "פרא רדפני" שהרי"ש התכופה המחברת בין שתי המילים כוללת תחושה של מרדף שאינו מרפה.
דמות הפרא לישמעאל מצטרפת לארבע החיות המסמלות את ארבע מלכויות השעבוד, כשהבסיס לכך הוא הפסוק "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (בראשית טז, יב), הצירוף "פרא אדם" זכה לפירושים שונים, אך בהקשר שלפנינו הזדהה ה"פרא" עם חמור הבר, שעליו נאמר "מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ" (איוב לט, ה) ונעשה סמל לישמעאל והתקשר יפה לפסוק "פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נפשו נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה" (ירמיהו ב, כד).
והנה פרא זה עלה לשלטון בחצות לילה, באמצע שנות הגלות שעברו מן החורבן עד לזמן כתיבת השיר, והוא רודף את הרעיה אחרי תקופה ארוכה שנרמסה בידי חזיר היער. הרציפות הזו מחזיר היער אל הפרא מביאה את המשורר לשאול:
לָמָּה יְהִי עֶבֶד מוֹשֵׁל בְּבֶן שָׂרִים / תַּחַת מְלֹךְ צָעִיר / שָׂעִיר הֲלֹא גָבָר
העבד־הפרא מושל על בן אדונו, והצעיר שנתבשר "ורב יעבוד צעיר" נחלש עד מאוד, והשעיר הוא אדום הוא החזיר גבר עליו ומכביד את עולו.
הרעיה בשירת רשב"ג מבקשת את דודה על ידי תפילה או הזמנה ובקשה, כפי שניתן לראות משירנו ומשירים נוספים: "שער אשר נסגר – קומה פתחהו / וצבי אשר ברח אלי שלחהו..." וכן "שחר עלה אלי דודי ולך עמי / כי צמאה נפשי לראות בני עמי"; הרעיה מתפללת, תולה עיניים ומייחלת אל מול השער הסגור ואל הדוד שהרחיק נדוד ונטשה בידי אדום וישמעאל.
חוויות הדוד והרעיה מחזירות אותנו אל שיר השירים על ציורי האהבה האלגוריים שבו, כפי שנתפרשו לפרשני המקרא בימי הביניים. רשב"ג העביר את עלילת מגילת שיר השירים ממקום שנסתיימה בו, "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר האילים" – הפסוק המציין גלות וניתוק, אל זמנו. הוא, כביכול, ממשיך את סיפור שיר השירים. מכאן ואילך מבקשת הרעיה את דודה, והיא נעזרת בלשונות, בציורי הלשון ובדרכי השיח שבשיר השירים. במתכונת זו חידש רשב"ג את התבנית המיוחדת של הרשויות הלאומיות והביע בה את צורכי דורו.
פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.
