סדר הסליחות הספרדי ודרך אמירתו שונים תכלית שינוי מסדר הסליחות האשכנזי. ראשית דבר, הספרדים משכימים קום מתחילת אלול, הווה אומר אמירת הסליחות נמשכת ארבעים יום; עוד זאת, הסליחות כולן נאמרות בקול רם, אם מפי המתפללים ואם מפי הציבור כולו.
ברוב קהילות הספרדים חוזרים המתפללים, אומרי הסליחות, על אותו קובץ פיוטים עצמו מיום ליום, ובתוכו גם פסוקי מקרא ופיוטים קדמונים (אלה משותפים לכל המנהגים), והמתפללים שואבים את תעצומות התפילה דווקא מן הפגישה החוזרת עם הפיוטים המוכרים והלחנים הידועים.
נציין כי לא בכל קהילות ספרד והמזרח נהוג כך. יש קהילות אשר להן קובצי סליחות, המעמידים גיוון ושינוי מיום ליום לכל ארבעים ימי הסליחות או לחלק מהם.
דוגמה מובהקת למנהג מעין זה היא קובץ הסליחות המפורסם "שפתי רננות", הנהוג בקרב יהדות לוב וג'רבה. קובץ רב היקף זה מצטיין בייחודו ובמבחר פיוטיו, מהם הידועים לנו רק מ"שפתי רננות", ובמרכזו רבים מפיוטיו היפים של ר' יצחק בן גיאת, (ספרד, המאה הי"א), מגדולי הגדולים שבחכמי ההלכה, ועמו מיטב משוררי תור הזהב שבספרד, במבחר פיוטים אישיים, שבהם בולט היחיד העומד מול קונו, ובמבחר פיוטים לאומיים, שבהם מתנה כנסת ישראל את צרות הגלות באוזני דודה.
מנהג זה של "שפתי רננות" כולל גם פיוטים מיוחדים הנאמרים גם בשבתות, בראש השנה וביום הכיפורים. הווה אומר, הסליחות נאמרו ארבעים יום ממש, ובכל יום במבחר אחר, שלא כמו המנהג המקובל בעדות המזרח.
עיון ראשון בכתבי היד ובמחזורים העתיקים שהגיעו לידינו מספרד מלמד כי מנהגים מעין אלה של "שפתי רננות" היו המנהגים המקובלים בקהילות ספרד. יתר על כן, מבחר הסליחות השתנה מקהילה לקהילה ומדור לדור. משוררי ספרד כתבו אפוא מאות פיוטי סליחות, שלא לומר אלפים, שכן המבחר היה דינמי והפיוטים נתחלפו מעת לעת וממקום למקום. ידוע בהקשר זה ר' משה אבן עזרא, שכתב פיוטי סליחות רבים, עד שכונה בפי בני ספרד בשם "הסלח", לאמור כותב הסליחות.
בכל המבחרים הללו בולט באופן טבעי מקומו של גדול משוררי ספרד, ר' יהודה הלוי (ריה"ל). כחמישים פיוטי סליחות לאשמורות אלול ולימים נוראים יש בידינו ממורשתו של ריה"ל, ובכולם ניכר חותמו של אמן גדול ונפלא, המביע עולם שלם במילות שיר. בשורות קצרות מובעים בהם רגשות שבין האדם לקונו ובין אומה לאלוהיה.
אחד היסודות הבולטים בפיוטי הסליחות הוא ההתעוררות, היקיצה משנת הסכלות, מהבלי העולם הזה, אל התשובה ואל המעשים הטובים. המעמד הפיזי, הממשי, של היקיצה מן השינה נעשה לסמל ליקיצה הרוחנית, ובתוך כך מדגיש המשורר את ההתעוררות העצמית, ההתעוררות וההתנערות הבאות מתוך האדם.
ציור זה חוזר בפיוטים רבים ונעשה אחד מסמלי התשתית וממראות השתייה של המשורר. היקיצה התגבשה לסמל ברור כל כך, עד שהמשורר העמיד את היצר הרע הנלחם ביקיצה כדמות ממשית בפיוט "אל ביתך רצים צבאות" (שירי הקודש לר' יהודה הלוי, מהדורת ד' ירדן, כרך ג', עמ' 822–824) הכול נוהרים לבית הכנסת, ויצר הרע מוצא שהוא במצוקה: אין נשמעים לו. מתוך כך הוא מנסה להעמיד פני צדיק, ופונה לא רק לחולשת האדם אלא מנסה גם טיעון אידיאולוגי. וזו לשון השיר:
יִצְרִי בְעָמְדוֹ בְּרֹב מְצוּקָה / שִׁכְבָה שְׁנָתְךָ, אֱנוֹשׁ, מְתוּקָה... /
הֵן הָלְמוּ לִבְּךָ תְּלָאוֹת... / הִנֵּה אֱלוֹהַּ בְּתוֹךְ לְבָבְךָ /
סָפוּן, וְעֻזּוֹ כְּנֵר סְבָבְךָ...
ובמילים אחרות: אינך צריך להתעורר. אינך צריך לרוץ לבית הכנסת. האל מצוי בלבבך. "שוב שכב" שנתך מתוקה, ולבך הלום תלאות!
והיהודי? הוא דוחה באחת את כל טענות היצר ופיתוייו ואומר: "וָאֶנְעֲרָה אָז אֲנִי שְׁנָתִי", ובכך מדגיש את ההתנערות העצמית "וָאֶנְעֲרָה... אֲנִי". ה"עלילה" הממשית הזו, היסוסיו של האדם לפני היקיצה המוקדמת, בולטת בסמליותה וממחישה מאין כמוה כי היקיצה הרוחנית מיוצגת ביקיצה הממשית.
וכך מתחיל ריה"ל את אחד מפיוטי הסליחות המפורסמים, ישן אל תרדם, והוא פיוט הפותח את הבקשות שלפני סדר הסליחות הספרדי:
יָשֵׁן אַל תֵּרָדַם וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ
הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם וְשׁוּר דַּרְכֵי גְבוֹהֶךָ
וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדַם כְּרוּץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ
דַּי לָךְ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ
הפנייה "יָשֵׁן" והציווי "אַל תֵּרָדַם" קשורים לעצם היקיצה הפיזית. ההמשך "וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ" מחזיר אותנו את השינה הרוחנית והמילה הנדירה "הִתְלַהְלְהֶךָ" רומזת אל הפסוק "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי (משלי כו, יח–יט). במקרה שלנו אין האדם מרמה אלא את עצמו על ידי השקיעה בתעתועי העולם הזה ובהבליו.
השיבוץ "מַה לְּךָ נִרְדָּם/קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ" מחזיר אותנו לספר יונה ואל התמונה שברקע המקראי: ...וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר. וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ... וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה... וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם (יונה א, ד–ה). תמונה זו מועברת אל הישן שנת סכלות. מצוי הוא בספינה בתוך סער גדול, והיא מחשבת להישבר – וכל זה משל לעולם הזה ותעתועיו. וכאן באה זעקת רב החובל: "מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ" (שם א, ו), ותוך כדי כך קיבל ציור השינה משמעות כפולה ומכופלת. יתר על כן: במחרוזת הבאה מפנה הדובר בשיר את השומע אל השמים זרועי הכוכבים:
הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו וְאֶת מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתָיו
וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו תְּלוּיִים בִּזְרוֹעוֹתָיו
וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו
יש בטורים אלו כדי לבטא השתכנעות פנימית בדרך אל אמירת הסליחות תוך התבוננות בבריאה, בשעה זו של חסד. באשמורת הלילה, מסתכל הדובר בשמים זרועי הכוכבים, בחינת "השמים מספרים כבוד אל", והטבע כולו, העושה את רצון הבורא על פי מה שטבע בו, מלמד על מציאותו של הבורא. והאדם מול הטבע בשעה זו אינו יכול שלא ללמוד לקח ולרוץ לעבוד צור "כְּרוּץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ".
