הֱיֵה נָא בַעֲדֵנוּ צִנָּה וְסוֹחֵרָה

צילום: נעם בן דוד
"לא דאגת אית-ליה רוֹמַנַה מסי תהלי תלאה ביסליה.." (אל תדאגי יש לו רוֹמַנַה, הביאי לי שלושה בצלים)
פעמים רבות הייתי מסובב עצמי בשאלות של שפה. כמו בוויכוח השתי וערב, ערב ושתי, מה אמר תינוק בפעם הראשונה, אימא או אבא. ומכיוון שלא היו לי הרבה לשאול והרבה לדעת רציתי, הייתי תולה הרבה בסבתא.
סוֹתִי (סבתא) סִיסֵה ימית באבי (אם אבי), סבתא נמוכה שגרה גבוה, רוב אנחתי ומנוחתי אצלה פרקדן כי דרכה של סבתא אצלנו נעשתה במועדים, ימים ושנים, אף לא פעם במצב של עֵרות. הייתה היא מברכת "המפיל" עד "המעביר חבלי שינה ותנומה", ומעפעפיי הייתה מושכת בעבותות של ליפא את שמחתי, חוליי וכאבי ומהם מקבצת למילים בתנועות שווא נע, שבו ואחלמה.
כשאימא הייתה אומרת לה עליי שלא הלכתי לבית הספר, הייתה מציצה בשעון של לבנה שהיא תפארת לעמוסי בטן, נאנחת, אוספת בקצוות החוטים התפורים מבית שחי הבגד את שרווליה קבוצות קבוצות עד למקום שהבשר תפוח אצל הלב, מטיבה את צמתה הלבנה ומעגלת את בטנה ויוצאת ובאה ופושטת את בגדיי.
ראש חודש.
"אימא, מה זה רוֹמַנַה?" סבתא הייתה מציצה בי, "הוא יודע כורדית?" יש מחלות שכבר אי אפשר להסתיר ממני, אבל הטיפול בהן הוא בשפה אחרת. אני מנסה לסדר לעצמי מילים חדשות על מנת לתקשר, אבל קר לי מדי בתחתונים, אפילו שהייתה עלי לחפה. אמא הביאה קרש חיתוך וסכין קהה למיטה.
סבתא דמעה ראשונה, אימא מעליה כמעט ולא, ואני מעתה ועד עולם הפסקתי לבכות אחרון. ניסיתי לשנות את העתים ולהחליף את הזמנים כדי לדעת מה הקשר בין ראש חודש לזה שאימא מרגישה רע, שלא הלכתי לבית ספר ושאני מרגיש נורא כי לא יכולתי לשחק שבע אבנים עם החברים והחברות בחוץ. ומה שידעתי זה שזה ה"רוֹמַנַה" – זיפת.
סוֹתִי סִיסֵה, ספקו של בצל חותכת ורובו מפרקת, קליפות לשכבות ושכבות לקליפות דמעות התחילה למרוח כל גופי בבצל. וכל שכבה שהפרידה מהבצל לתוכי נקבים נקבים חלולים חלולים, הזיעה אותי למקום גבוה יותר. שעה ארוכה ארוכה הייתה סוֹתִי סִיסֵה בסבלנות טובת לב של טווה ליפות סבון מעסה בי שגדולת המעסה, גדולה מן המעשה.
אני בוכה ומתרחק מעל ללחפה שכיסתה אותי.
סבתא סיימה, כיסתה, הידקה, חנטה ונשקה לי ואני בעיניים סגורות מבצל פתוח הייתי מכווץ שפתיים כדי חיוך של בכי קורבן תודה. "לא דאגת ריש ירחא רומנה ליה" (אל תדאגי, ראש חודש, זה הרומנה). הטיבה סוֹתִי סִיסֵה את הכוסיסה שלראשה ועלתה. ובתוך הלחפה חנוט, מנסה לחשוב, גם אם אלך לבית ספר מחר, מי ישחק איתי. טוב אני אהיה, מסכם עם עצמי, אני אהיה השוער. ועד שיחליטו אם כדאי שיהיה חופש בראש חודש, גם בגלל הרוֹמַנַה שלי, מתנגן לי "דרור יקרא" כמו בערבי שבתות שהייתי בורח מלשיר סולו בסעודת שבת והייתי שוכב מאחורה על המיטה הנמוכה של סוֹתִי סִיסֵה והיא הייתה מעסה את הפיוטים לתוכי בידיים שמנות אך מבלי בצל.
רסיסי הדמעות הזיעו את הכר וחטא הרוֹמַנַה [גאווה] תפס את מקומו מחוץ לגוף.
אימא קמה לסלק את קרש החיתוך מהמיטה ואת הסכין הקהה. "תישארי, אני פוחד". אמא מצאה לי יד מתחת ללחפה, פתחה וסגרה את אגרופי הקפוץ מצמרמורות החום וה"רומנה" ועשתה לי קריאת שמע. ולפני שאמרתי ברכת "המפיל", "ראה ראיתי דמעתך על פנייך נתכה, שושנה אגדיל סיסונך".
ידעתי, גם אמא שלי בוכה שזה רוֹמַנַה [גאוה].