מנהג ג'רבה ומסורות ספרדיות נוספות
במסורות ספרדיות אחרות ההתמודדות היא שונה. נתייחס למנהג ג'רבה כמייצג. במנהג זה ההתמודדות עם הבקיאות המועטה בנוסח התפילה של החגים באופן אחר. בכל חגי ישראל תפילת הערבית איננה נאמרת בלחש בלבד, ושליח הציבור אומר בקול את תפילת העמידה, עד לברכת "רצה", שממנה ואילך חוזר הנוסח לזה המוכר של ימות השנה, ואין צורך בעזרתו.
עדות מוקדמת למנהג כזה, השונה במהותו מתופעת "ההסדרה", מופיעה בחיבור המספיק לעובדי השם לר' אברהם בן הרמב"ם:
ובלילי ימים טובים ובלילי יום הכיפורים, כיוון שהן תפילות שלפרקים [שנאמרות לעתים רחוקות] ופשוטי העם יודעים אותן בעל פה אך מעט, מאחר שהן באות לעתים רחוקות, נהגו הבריות, לפי מה שראינו, ששליח ציבור אומר בקול רם גם את תפילת ערבית בלילות הללו. ואין שום פקפוק [של איסור] בזה, כי לא נשתנתה מן התקנה המקורית אלא האמירה בקול רם של מה שתוקן שיהיה בלחש ותו לא [...][2]
אף שכיום אין בית כנסת שלא מצויים בו סידורים, המנהג השתמר בקהילת יהודי ג'רבה וניתן לשמוע אותו בהקלטתו של בנימין חדאד לערבית לראש השנה במסורת זו. במסורת מנהג זה נזכר בספר מתנות כהונה של הרב משה כלפון הכהן, מחשובי רבני תוניס ורבה של ג'רבה, המתעד את מנהגי הקהילה (וכך אנו לומדים שייתכן כי בסופה של המאה ה־19 היו מקומות שחסרו בהם סידורים). נגד מנהג זה קמו בשנת תש"ם קולות מערערים, מה שהביא רבנים רבים בני העדה הג'רבאית לחזק את המנהג בגילוי דעת שפרסמו, ובו העידו "דבעירנו אי ג'רבא וגלילותיה נהגו מימים ימימה, דבלילי החגים ובלילי ראש השנה ויום כפור השליח צבור "מגביה קולו בתפלת העמידה"."
להאזנה>>
אין ברור אם הציבור מחויב בעניית אמן על ברכות שליח ציבור (כבכל חזרת הש"ץ), בהקשבה רציפה לדבריו או בקריאה בלחש את התפילה במקביל לשליח הציבור – וייתכן כי הדבר נתון לבחירת הציבור.
מנהגים מעין אלו של אמירת תפילת העמידה בערבית בקול במועדים שונים קיימים במעט קהילות של יוצאי מרוקו ויוצאי טריפולי ואצל חלק מיהודי בגדאד, יהודי הודו ויהודי כורדיסטאן.
שתי תופעות אלו משקפות מציאות ישנה – היעדרו של סידור, בקיאות נמוכה בסדרי התפילה, הסתמכות על ידיעותיו של שליח הציבור; למעשה המטרה שאותה באו לשרת אינה הולמת את מציאות ימינו. ייתכן מאוד כי בשל כך המנהג אינו רווח במסורות ישראל, חרף ההנחיה ההלכתית לקרוא להסדרת התפילה, שהתקבלה בדברי השולחן ערוך. אף על פי כן, שתי מסורות אלו, הידועות בנאמנותן למסורות ובדבקותן במנהגים (כך, למשל, בהגיית האותיות) – משמרות, כל אחת בדרכה שלה ומזווית שונה, מנהג המעניק פנים ייחודיות לתפילת הערבית בחגי ישראל.
[1] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה א, ד; ט, ט.
[2] מתוך התרגום המעובד שבמאמרו של עזרא פליישר, "חזרת הש"ץ בערבית של ימים טובים ושבתות מצוינות במנהג ארץ ישראל", תרביץ, שנה פה, חוברת ג (תשע"ח), עמ' 482–483.