יעקב קרויזר
תפילת הערבית של ימים טובים אינה שכיחה ולא הייתה שגורה בפיהם של המתפללים בזמן שסידורים ומחזורים לא תמיד היו מצויים. בכמה מקהילות ישראל נמצא מנהג מיוחד לאור המציאות הזו, שנותן קול לתפילת הלחש.
בכמה ממסורות ישראל נמצא מנהגים ייחודים בתפילת ערבית של החגים: תפילת הלחש, או מעין תמצית שלה, נאמרת בקול על ידי החזן, בניגוד לנהוג בתפילות הערבית של ימי החול ושל שבת: ככל הנראה מקורם של המנהגים בהיעדרם של סידורים בקרב המתפללים.
בתפילת העמידה הרגילה לערבית, להבדיל מבתפילת שחרית ומנחה, אין חלק הנאמר בקול. חזרת הש"ץ, חזרתו של שליח הציבור על תפילת העמידה (בתוספות מסוימות), נועדה במקורה להוציא ידי חובת התפילה את אלו שלא היה בידם להתפלל לבדם בשל חוסר בקיאות. בשל כך, היא לא נתקנה בתפילת ערבית, שהינה תפילת רשות, שהתקבלה כמעין חובה רק בשל הסכמתו של העם היהודי.[1]
בתפילת ערבית של שבת נאמרת תפילה דמוית חזרת הש"ץ, "מעין שבע" (הקרויה כך על שם מספר הברכות שבתפילת העמידה של שבת) . המקורות העוסקים בה התעקשו להצדיקה בנימוקים שאינם קשורים לסדר התפילה עצמו, בשונה מחזרת הש"ץ (מניעת סכנה למאחרים – בבלי שבת כד, ב; הוצאת ידי חובת קידוש – ירושלמי ברכות פרק ח, הלכה א).
ר' יוסף קארו, בספרו ההלכתי "שולחן ערוך", מורה כי על האדם להסדיר "תפילות של מועדות ושל ראש חודש [...] קודם שיתפלל כדי שתהא שגורה בפיו" (אורח חיים ק, א). הנחיה זו מבוססת על ברייתא המובאת במסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי, ועל פרשנות הקושרת בין תדירות נמוכה של תפילה לחובה להכין את אמירתה – על מנת להימנע מטרדת הזיכרון בשעת התפילה עצמה.
כבר בקרב הראשונים הועלתה עמדה כי חובת הסדרת התפילה חלה רק על האומרים אותה בעל פה, אך לא על הקוראים אותה מן הכתוב (רבנו מנוח, מחכמי פרובנס, סוף המאה ה־13). ר' יוסף קארו לא קיבל עמדה זו והעריך כי החובה להסדיר את התפילה קיימת גם עבור האדם הקורא אותה מן הטקסט. יש לשים לב כי ההתייחסות היא גם לתפילת ראש חודש – לתפילת המוסף הנוספת בראש חודש, ובה נאמרת חזרת הש"ץ.
כתבי יד ישנים של נוסח התפילה התימני (המכונים "תכלאל") מציינים את מנהג הסדרת התפילה גם לפני תפילת מוסף לראש חודש. מוערך כי מנהג זה בטל מן העולם במאות השנים האחרונות בשל העובדה כי ראש חודש הוא יום עבודה, בהסתמך על סברתו של רבנו מנוח ובהתבסס על עמדות הלכתיות שאינן מחייבות את הסדרת התפילה בתפילות הנאמרות בתדירות של שלושים יום, בשונה מתפילות החג.
עם זאת, מנהג הסדרת התפילה, שהלך ונעלם מכל מסורות ישראל בשל תפוצת הסידורים, נותר בתפילות הערבית של חגי ישראל בקרב קהילות תימן. ההסדרה מתבצעת באמצעות אמירת התפילות בראשי פרקים, ללא שם ומלכות בברכות, על מנת לרענן את זיכרון המתפללים. יש מקומות שבהם ההסדרה מבוצעת מפי שליח הציבור, מקומות שבהם מופקד עליה זקן המתפללים ומקומות שבהם היא נאמרת בניגון מפי כל הציבור, דבר המועיל לשיטת הנוקטים זאת לזיכרון התפילה. ההסדרה מבוצעת לפני אמירת "ברכו", כלומר לפני פתיחתה הפורמלית של הערבית, ובמרחק מה מאמירת התפילה עצמה.
במסורות ספרדיות אחרות ההתמודדות היא שונה. נתייחס למנהג ג'רבה כמייצג. במנהג זה ההתמודדות עם הבקיאות המועטה בנוסח התפילה של החגים באופן אחר. בכל חגי ישראל תפילת הערבית איננה נאמרת בלחש בלבד, ושליח הציבור אומר בקול את תפילת העמידה, עד לברכת "רצה", שממנה ואילך חוזר הנוסח לזה המוכר של ימות השנה, ואין צורך בעזרתו.
עדות מוקדמת למנהג כזה, השונה במהותו מתופעת "ההסדרה", מופיעה בחיבור המספיק לעובדי השם לר' אברהם בן הרמב"ם:
ובלילי ימים טובים ובלילי יום הכיפורים, כיוון שהן תפילות שלפרקים [שנאמרות לעתים רחוקות] ופשוטי העם יודעים אותן בעל פה אך מעט, מאחר שהן באות לעתים רחוקות, נהגו הבריות, לפי מה שראינו, ששליח ציבור אומר בקול רם גם את תפילת ערבית בלילות הללו. ואין שום פקפוק [של איסור] בזה, כי לא נשתנתה מן התקנה המקורית אלא האמירה בקול רם של מה שתוקן שיהיה בלחש ותו לא [...][2]
אף שכיום אין בית כנסת שלא מצויים בו סידורים, המנהג השתמר בקהילת יהודי ג'רבה וניתן לשמוע אותו בהקלטתו של בנימין חדאד לערבית לראש השנה במסורת זו. במסורת מנהג זה נזכר בספר מתנות כהונה של הרב משה כלפון הכהן, מחשובי רבני תוניס ורבה של ג'רבה, המתעד את מנהגי הקהילה (וכך אנו לומדים שייתכן כי בסופה של המאה ה־19 היו מקומות שחסרו בהם סידורים). נגד מנהג זה קמו בשנת תש"ם קולות מערערים, מה שהביא רבנים רבים בני העדה הג'רבאית לחזק את המנהג בגילוי דעת שפרסמו, ובו העידו "דבעירנו אי ג'רבא וגלילותיה נהגו מימים ימימה, דבלילי החגים ובלילי ראש השנה ויום כפור השליח צבור "מגביה קולו בתפלת העמידה"."
להאזנה>>
אין ברור אם הציבור מחויב בעניית אמן על ברכות שליח ציבור (כבכל חזרת הש"ץ), בהקשבה רציפה לדבריו או בקריאה בלחש את התפילה במקביל לשליח הציבור – וייתכן כי הדבר נתון לבחירת הציבור.
מנהגים מעין אלו של אמירת תפילת העמידה בערבית בקול במועדים שונים קיימים במעט קהילות של יוצאי מרוקו ויוצאי טריפולי ואצל חלק מיהודי בגדאד, יהודי הודו ויהודי כורדיסטאן.
שתי תופעות אלו משקפות מציאות ישנה – היעדרו של סידור, בקיאות נמוכה בסדרי התפילה, הסתמכות על ידיעותיו של שליח הציבור; למעשה המטרה שאותה באו לשרת אינה הולמת את מציאות ימינו. ייתכן מאוד כי בשל כך המנהג אינו רווח במסורות ישראל, חרף ההנחיה ההלכתית לקרוא להסדרת התפילה, שהתקבלה בדברי השולחן ערוך. אף על פי כן, שתי מסורות אלו, הידועות בנאמנותן למסורות ובדבקותן במנהגים (כך, למשל, בהגיית האותיות) – משמרות, כל אחת בדרכה שלה ומזווית שונה, מנהג המעניק פנים ייחודיות לתפילת הערבית בחגי ישראל.
[1] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה א, ד; ט, ט.
[2] מתוך התרגום המעובד שבמאמרו של עזרא פליישר, "חזרת הש"ץ בערבית של ימים טובים ושבתות מצוינות במנהג ארץ ישראל", תרביץ, שנה פה, חוברת ג (תשע"ח), עמ' 482–483.
