קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

בצאתי ממצרים בצאתי מירושלים
אתר הפיוט והתפילה

בצאתי ממצרים בצאתי מירושלים

ד"ר מיכה גודמן

על סגירת המעגל שבין היציאה לחירות ובין היציאה לגלות, בהשראת הקינה "בצאתי ממצרים בצאתי מירושלים".

אש תוקד בקרבי – מילים וביצועים

קינה מיוחדת זו מבקשת להבליט את עוצמת האבל שבחורבן הבית באמצעות הצגתו כתמונת ראי הפוכה של האירוע הדרמטי ביותר בזיכרון הקולקטיבי היהודי – יציאת מצרים. שירת משה כנגד קינת ירמיה, כגודל השמחה שביציאת מצרים כך גודל הכאב שבחורבנה של ירושלים. מהלך זה ממקם את תשעה באב כהיפוכו של הפסח.

להערכתי מהלך ספרותי דומה נמצא כבר במקרא עצמו, אך שם לא החורבן סוגר מעגל עם יציאת מצרים, אלא דווקא הרצח של גדליה בן אחיקם שלאחר החורבן. התנ"ך ממקם את יציאת מצרים במרכז התודעה ההיסטורית הלאומית. מבין כל האירועים המאכלסים את הדרמה ההיסטורית היהודית בחר הריטואל היהודי דווקא ביציאת מצרים כאירוע שיש לשתול במעמקי הזיכרון של האומה. תכליתן של מצוות רבות, כדוגמת ציצית, מזוזה, תפילין, קריאת שמע, תפילה ומועדים היא לייצר תפאורה המזכירה לאדם מישראל באופן מתמיד את דרמת שחרור העבדים ממצרים.


יציאת מצרים, מתוך הגדה של פסח, פראג, 1894, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

היציאה ממצרים הייתה פתאומית ומהפכנית, ולעומתה היציאה מארץ ישראל ומירושלים הייתה איטית ותהליכית. בשלב הראשון הוגלו עשרת השבטים, בשלב השני הוגלתה האליטה של ממלכת יהודה – "החרש והמסגר", בשלב שלישי הגיע נבוכדנצאר והגלה את הגוף המרכזי של יושבי יהודה וירושלים. אך על פי ספר מלכים, נותר ישוב ייהודי בארץ ישראל. גם לאחר חורבן הבית עוד נותרו גולי מצרים בירושלים. הנראטיב המקראי שמתחיל ביציאת מצרים אינו מסתיים ביציאה מירושלים לבבל. הסיפור ממשיך, ולאחר שלב שלישי זה ממליכים על עצמם יושבי יהודה את גדליה בן אחיקם. רק לאחר שגדליה, המנהיג האחרון, נרצח בידי ישמעאל בן נתניה, מחליטים אחרוני היושבים בארץ לגלות. אולם הם מחליטים לגלות – למצרים.

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה: וַיָּקֻמוּ כָל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים (מלכים ב כה, כה–כו).

זהו האקורד הצורם המסיים את הנרטיב המקראי. התנ"ך יצר מסגרת ספרותית שפותחת ביציאת מצרים ומסתיימת בשיבה למצרים!


מתוך ארבע תחינות, הולנד, 1689, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

מתי נסגר המעגל בין שמחת החירות לאבלות החורבן? ברצח גדליה, כפי שאולי רמוז בפרק האחרון של מלכים ב'? או בחורבן הבית כפי שעולה מהפיוט שלפנינו? ביציאת ירושלים או בשיבה הסימבולית למצרים? השאלות הללו נותרות פתוחות, אך ייתכן שבמדרשי חז"ל שבתלמוד ניתן למצוא מטא־נרטיב שמאחד את כל הסיפורים. מטא־נרטיב זה מגולם בקביעת החכמים ש"בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים". 

קביעה זו יוצרת זיקה ספרותית בין הירידה הראשונה למצרים (שנאת האחים ליוסף), הירידה השנייה למצרים (רצח גדליה בן אחיקם) ויציאת ירושלים לאחר חורבן בית שני (על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים). 

בכך יוצרים חכמי התלמוד עיקרון היסטורי המאחד את הסיפורים כולם, הירידה למצרים כמו היציאה מירושלים אינה נובעת מאיומים חיצוניים, אלא מהשסעים שבתוך החברה היהודית עצמה.