אפרת ביגמן
מה משותף לשופט בבית המשפט העליון ולקופאית בסופר? לכאורה שום דבר. אבל אם לרגע נתנתק מן המוכר והידוע לנו, נוכל בכל זאת לומר שבשני המקצועות הללו יושב אדם על כיסא. משחק כיסאות דומה-שונה מתנהל בינינו ובין הקב"ה בפיוט "אל מלך יושב על כסא רחמים". מוזמנים למבט אישי ופיוטי במילים המוכרות מימי אלול והחגים.
מה משותף לשופט בבית המשפט העליון ולקופאית בסופר?
לכאורה שום דבר. האדם הנכנס בשערי בית המשפט, ובמיוחד אם הוא מגיע אל כיסא הנאשם, חש אימה וחרדה – שלהן תורמות לא מעט גם עיצוב חלל בית המשפט ומיקומו באולם. השופט יושב בכיסא המכובד מכולם, נישא, גבוה ומשרה תחושת עָצמה חזקה. לעומתו, הקופאית בסופר יושבת על כיסא נמוך ומסתובב, המעמיד אותה נמוך מקהל הקונים השוטף ללא הרף, העסוק לרוב בנייד, בהשקטת הילדים אם ישנם, בשיחות חולין פנימיות בינם ובין עצמם או בבהייה סתמית שמטרתה לסיים מהר ככל הניתן את פרוצדורת הקנייה ולהמשיך הלאה משם.
אבל אם לרגע נתנתק מן המוכר והידוע לנו, ונשוב אל בית המשפט ואולם הקניות, נוכל בכל זאת לומר שבשני המקצועות הללו יושב אדם על כיסא, בתוך מבנה גדול ורחב ידיים ולמולו עוברים אנשים רבים ומחכים לתשובה שייתן להם. אם נאפשר לעצמנו להיכנס לרגע אל משחק הכיסאות המוכר, אולי אפילו תתעורר בנו תשוקה נסתרת להחליף בין כיסא הנאשם ובין כיסא יום ההולדת בגן, או אולי בין כיסא רופא השיניים לכיסא הקולנוע.
משחק כיסאות דומה־שונה מתנהל בינינו ובין הקב"ה בפיוט "אל מלך יושב על כסא רחמים", שחוזר על עצמו כמה פעמים בתפילת הסליחות, לפני אמירת י"ג מידות. פיוט זה מופיע בנוסחי התפילה השונים (בשינויים קלים מאוד), ובו מעביר הפייטן את האל מכיסא הדיין והשופט, שלכאורה טבעי לימים אלה טרם המשפט והכרעת גזר הדין, אל כיסא הרחמים והחסידות. מעמדה זו, של כיסא החסידות, מתאר הפייטן כיצד עושה הקב"ה הכול על מנת להיטיב ולהמתיק את הדין עם נידוניו. המשפט האלוהי מתואר בפיוט שבמהלכו השופט כל חי "מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן" – כלומר האל מעביר את העוונות אחד אחד, ולא כקבוצה, כדי שלא יטו את הכף. במקום מבע חמור סבר, נוקשה ומטיל אימה, המאפיין לרוב את השופט והדיין, מתואר האל בפיוט כמביט בעין טובה וחומלת – "עוֹשֵׂה צְדָקוֹת עִם כָּל בָּשָׂר וָרוּחַ". במילים אחרות, האל נוהג בצדק ובחסד עם כל יצור חי, ובמקום לגמול לחוטאים כמידת רעתם, מעניק להם חנינה.
חזרתו של הפיוט כחוט השני לאורך תפילת הסליחות הופכת אותו למעין מנטרה המופנית הן אל האל והן אל המייחלים לרחמיו. שאת התיאור של האל כרחום וסולח חותמת בכל פעם אמירת י"ג מידות שנאמרו לאחר חטא העגל, בעלייתו השנייה של משה אל הר סיני ובידו לוחות האבן השניים: "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" (שמות לג, יט). קריאת הקדוש ברוך הוא בשמו שלו היא ביטוי של התגלות והיא הופכת למין קוד בעתיד לקריאה לישועה ומחילה מאת ה' ולבקשת קרבה.
לקריאה צמודה של הפיוט לחצו כאן.
חובב ספרלינג, משורר צעיר בן זמננו, בחר להמשיך את משחק הכיסאות הזה ולהעביר את הדיין שהועבר לכיסא הרחמים היישר אל כיסא הקופאית בסופר. אותה קופאית עייפה של ערב יום הכיפורים נדרשת בשיר להעביר את החטאים אחד אחד כדי שהברקוד ייקלט ולא תהיה חלילה טעות בחשבון. למול המוני אדם חסרי סבלנות, מניחים מוכנית רשימת קניות של "שְׁתַּיִם אָשַׁמְנוּ אֶחָד בָּגַדְנוּ וּדְפִיקָה עַל הֶחָזֶה" ומחכים רק לסיים עם הטקס מורט העצבים לפני הנעילה. האל המצויר בשיר זה רחוק מן הנשגבוּת של הדיין, ואף מתחושת הקרבה והכרת התודה שמתעוררת כלפי מעניק החנינה. הוא מתמקם דווקא בכיסא הקופאית המסתובב, כיסא האישה מן המעמד הסוציו־אקונומי הנמוך, שהפך לכיסא השקוף שאיש אינו מתעכב עליו ורואה בו רק תחנת היציאה עם עגלת הקניות. שינוי מקומו של האל מבצע שינוי דרמטי ביותר גם לדיוקן המתפללים, אשר אינם עוד "צאן קדושים" או קהל שטוף אימה או תקווה, אלא חבורה עצבנית חסרת סבלנות, שתובעת את המחילה אך לא מביעה חרטה מעומק הלב. ציבור המתפללים בשיר מניח מוכנית את רשימת הקניות־עוונות, המסמל את סדר הווידוי של יום הכיפורים, אך בעיקר ממתין קצר רוח להיפטר מן העסק הטורדני ולהיות אחרי. גם הדפיקה על החזה, אין בה עוד מתחושת האשם הנוקבת. במהלך עריכת החשבון המדוקדק אין כל נסיון ליצירת קשר עם דמות האל-קופאית, אף לא קשר עין או מבט חטוף, אלא רק להיפטר וללכת. למולם האל אינו מתמרד על תפקידו, זועם או נוקם או מגיב ליחס זה, כי אם רק מחניק פיהוק. פיהוק זה כמו מסמל את האוטומטיות שאליה נקלע כל תהליך התשובה על טקסיו, אשר פספס את ההזדמנות לתהליך חשבון נפש עמוק ומשמעותי של ממש.
אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים מִסְתּוֹבֵב
וּכְמוֹ קֻפָּאִית מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
שְׁתַּיִם אָשַׁמְנוּ אֶחָד בָּגַדְנוּ וּדְפִיקָה עַל הֶחָזֶה
בְּכָל פַּעַם שֶׁהַבַּרְקוֹד נִקְלָט
יוֹשֵׁב כְּמוֹ קֻפָּאִית, וְהוּא אֵל
וְהוּא מֶלֶךְ
עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן מְדֻקְדָּק
וְהוּא זֶה שֶׁמְּשַלֵּם
וּבַתּוֹר אֲנָשִׁים עַצְבָּנִיִּים
יוֹם כִּפּוּר הַיּוֹם, יֵשׁ עוֹד
אֲנָשִׁים שֶׁצְּרִיכִים מְחִילָה
לִפְנֵי שֶׁנְּעִילָה
כָּאן.
וְאֵל מֶלֶךְ רַק יוֹשֵׁב עַל כִּסֵא רַחֲמִים
מִסְתּוֹבֵב בַּעֲיֵפוּת, מוֹחֵל עֲוֹנוֹת עַמּוֹ
מַחְנִיק פִּהוּק.
להרחבה:
על הקשר שבין סיפורו של קפקא "המשפט" לבין עיצוב בית המשפט העליון קראו כאן: "הארכיטקטורה של הצדק", מאת כרמל חנני.
