קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

"טל תן לרצות ארצך" בהגדות מתחדשות
אתר הפיוט והתפילה

"טל תן לרצות ארצך" בהגדות מתחדשות

מוקי צור

על שילובו של הפיוט "טל תן לרצות ארצך" בהגדה של פסח הקיבוצית שהתגבשה בשנות השלושים ועל המפגש של הפיוט עם הזמר העברי מאז ועד היום.

טל תן לרצות – מילים וביצועים

אני שומע לא מעט הטוענים שהשיר העברי הציוני הוא שהדיח את הפיוט. במשך הזמן יתברר לדעתי כי האמת יותר מורכבת. שכחת הפיוט לא התרחשה רק בין הציונים, ולא הציונות היא שהשכיחה אותו. הזמר העברי ירש לא מעט מהפיוט. כמוהו נולד גם הוא בבחירה. לא בצו. לא לבטא חובה אלא השראה שהחובה מעניקה לשיר וללחן. אמנם לא היו חייבים לשיר אותו, אך בלעדיו העולם נראה ריק ומחוסר פרספקטיבה. הפיוט, כמו הזמר, ליווה ציבורים שראו עצמם  מחויבים. לא לו אלא למשמעות חייהם בעולם. הפיוט והזמר לא נישאו על זמרי אופרה או אנשי מוזיקה מכופתרים המאגדים קהל שהתארגן לכבודם. הם היו ביטוי הכרחי של מצבי רוח בימי חול ובימי חג. מכוונים לקהל מאמינים שהכירו זה את זה. הזמר והפיוט לא כוונו לחיי מדף קצרים של כוכבים, אלא למסורת מתגבשת של שרים. הזמר לא הושר בבית הכנסת אלא מסביב למדורות, במועדונים שכוחי אל, בשדות של כפר, בחצר של בית ספר ובחוצות ערים עבריות. כמו הרבה פיוטים, הזמר איבד את המילים והפך לניגון. כל התכונות הללו יתבררו כמשותפות לזמר העברי ולפיוט המסורתי. תהליך השִכחה של הפיוט ושל שובו כשהוא עצמאי מקהילה והוא עצמו מארגן לו קהילה המתמחה בו עוד יסופר, אך עתה מוקדם מדי לעשות זאת, שהרי השיבה לפיוט היא כשיבה לשפה העברית המדוברת: מבחנו באישה השרה שירי קודש, ביכולת של כוהני וכוהנות השירה להביא את הפיוט לקהילות רחבות וביכולתה של השירה לגבש קהילה. ייתכן כי נראה בקרוב כיצד הזמר העברי הישן משתלב עם תחיית הפיוט ולא עומד בצד אחר של המתרס.


שירת הבקשות בבית הכנסת "עדס" , שנות השבעים

ההגדה של פסח בקיבוץ היא עניין החי עמנו משנות השלושים של המאה העשרים. היא  ניסיון לרשת את  החירות הטקסטואלית שקדמה לה בהגדות היתוליות שהיו רציניות כוונה. היא ביקשה נוסח מתגבש, פחות מצביע אל התהום, האנרכיה והשתיקה. לא הגדת מהפכנים שמסתפקים בהרס, אלא סיפור של אבות, אמהות וילדים.

בגלגוליה של הגדת הפסח המסורתית אופייני שאפילו אחד העם, איש חכם ובעל השכלה רחבה המודע היטב לבעיית היהדות, היה משוכנע כי בהגדת פסח המסורתית הגיבור הוא משה רבנו. אף על פי שמשה אינו מופיע בהגדה המסורתית ונותר כמעט רק באיוריה. לאחד העם היה ברור כי הדיבור על יציאת מצרים מכוון לאמת שתתגלה בתקופתו: יציאת מצרים החדשה. גם ההגדה של פסח הקיבוצית יצאה מתוך ההנחה הזו.

מאות נוסחים שונים באו לידי ביטוי בהגדות הקיבוציות, ולאט לאט החל להופיע בתוכן הפיוט הקלאסי והעתיק של הקליר – טל תן לרצות ארצך:

טַל 
תֵּ
ן לִרְצוֹת אַרְצָךְ                        שִׁיתֵנוּ בְרָכָה בְּדִיצָךְ
רֹ
ב דָגָן וְתִירוֹשׁ בְּהַפְרִיצָךְ            קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצָךְ 
בְּטַל

טַל
צַוֵּה שָׁנָה טוֹבָה וּמְעֻטֶרֶת            פְּרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת
עִיר כְּסֻּכָּה נוֹתֶרֶת                      שִׂימָהּ בְּיָדְךָ עֲטֶרֶת
בְּטַל

טַל
נוֹפֵף עֲלֵי אֶרֶץ בְּרוּכָה                  מִמֶּגֶד שָׁמַיִם שַׂבְּעֵנוּ בְרָכָה
לְהָאִיר מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה                    כַּנָּה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה
בְּטַל

טַל 
יַ
עֲסִיס צוּף הָרִים                        טְעֵם בִּמְאוֹדֶיךָ מֻבְחָרִים
חֲנוּנֶיךָ חַלֵּץ מִמַּסְגֵּרִים                 זִמְרָה נַנְעִים וְקוֹל נָרִים 
בְּטַל

טַל 
וָ
שׂוֹבַע מַלֵּא אֲסָמֵינוּ                      הֲכָעֵת תְּחַדֵּשׁ יָמֵינוּ
ד
וֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ               גַּן רָוֶה שִׂימֵנוּ
בְּטַל

טַל 
בּ
וֹ תְבָרֵךְ מָזוֹן                             בְּמַשְׁמַנֵּינוּ אַל יְהִי רָזוֹן
אֲ
יֻמָּה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן              אָנָּא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן 
בְּטַל

איך קרה שדווקא פיוט זה הוכנס להגדה הקיבוצית? אנו יודעים כי מעצבי ההגדה הקיבוצית היו מודעים לעבודת העריכה. הם היו מודעים למקורות וחיפשו אחרי מקורות השראה מיוחדים. גם כשהחליטו שלא להשתמש בנוסח המסורתי הם עשו זאת בהכרת הנוסח, הכרת הקהל ועולמו הרוחני המורכב. מתוך כבוד למרד וכבוד לגעגועים הביתה, גם כששתקו ידעו מה הם שותקים. בשנות השלושים גברה ההכרה כי ההגדה לא יכולה להיות הגדת הפולמוס. לא הגדת הנגד שעיצבו מהפכנים יהודים. מעצבי הסדר הקיבוצי הבינו כי הם לא על בריקדות אלא מתייצבים לפני הילד, לפני המשפחה, לפני החבורה הדלה אך המנסה לבנות בניין של קבע. זו הייתה חבורה של קוראי ספרים ושירה, של אנשים הרחוקים מן הבית אך שואפת לבית. קהל כזה מחייב רמה ספרותית גבוהה, יכולת של קומוניקציה והתעלות. צריך היה למצוא טקסטים שיהוו אתגר ויוכלו לדבר אל הרגש כמו פיוט. אך על הטקסט היה לעמוד בעיקרון הפשוט – עליו ללוות את מעשה בניין הארץ והחברה בארץ כמו שהפיוט מלווה את המצוות.

מתוך מחזור וורמס, גרמניה, 1272, באדיבות הספרייה הלאומית

הפיוט "טל" אינו מופיע בהגדות פסח המסורתיות, אך הוא מופיע כפיוט המלווה את תפילת הטל הנאמרת בראשית חג הפסח. פיוט זה התאים להגדה הקיבוצית לא משום שחברי הקיבוץ הקפידו על התפילה לגשם או לטל. הוא היה שזור בתביעה לחזור לחיים בטבע, לקבל את רגישותו של החקלאי לאקלים ולאדמה. מעצבי ההגדה הקיבוצית ידעו כי פיוט זה של הקליר  מקורו בארץ ישראל, והעובדה שהוא נכנס להגדתם העידה על החקלאים החדשים ועל קהילתם המאמינה בדרכה. יש בפיוט עברית עתיקה, המעידה על שורשיה העתיקים של השפה העברית המתחדשת.

הנוסח של הפיוט מופיע בהרבה הגדות קיבוציות ואף הולחן, אך בדרך כלל הוא מופיע בנוסח פשוט יותר. עם טעם ארכאי, אך בלי מילים המסגירות את השנים הרבות שבהן העברית הייתה לטקסט השואב מטקסטים אחרים ומדקדוק קפדני. 

בפיוט "טל" נפגשו המסורת של הפיוט והמסורת של הזמר העברי. נקווה לעוד ועוד פגישות מעין אלו.

מוקי צור הוא היסטוריון וסופר.