הקולות לא יחדלון: על הפיוט אכלו משמנים

---

אכלו משמנים – מילים וביצועים

דיון מעניין התנהל אשתקד (14 בדצמבר 06') באתר האינטרנטי "חבר'ה הייד פארק", וזאת סביב השאלה: "האם שרים אצלכם את הזמר לחנוכה 'אכלו משמנים'?" אישית יכולתי להשיב חיובית, חד־משמעית, לשאלה, שכן שתי זמירות נאמרות תדיר במשפחתנו בשבת חנוכה: "שני זיתים" (עליו כתבתי אשתקד, באתר זה) ו"אכלו משמנים", פיוטנו זה. דא עקא, אין לכחד שהפיוט זכאי בדין להתפלמסות, שכן לא ניתן להתעלם ממורכבותו, שלא לומר "בעייתיותו", והעמדתו אתגר פרשני לא קל למצדדים באמירתו. 

א.

צא  ולמד, מה כתוב בו? מה מודגש בו?

לכאורה, דגשו העיקרי מוסב על תאוותנות של אכילה מרובה ואף גסה, ממש גרגרנות לשמה.

"אכלו משמנים וסולת רבוכה תורים ובני יונים...
ברבורים אבוסים בשיפודים צלויים...
רך וטוב ושמן צלי אש ומצות...
ואכלו בדיצות"!

יתרה מזאת, הדגש שבהמשך אף חמור עוד יותר – שבח לבית מרזח!

"בבית היין נלון בכל יום פעמיים...
וכל משרת דם ענבים לא ימוש מפיכם"!

ואין זה הכול; עוד נרמז בו חצר גידול ופיטום עופות ["בית כור" – BASSE COUR], אף משתמע ש"אחד מן המנויים" לבדו אוכל לא פחות מ"ברבור אבוס" שלם, ועוד. וגם אם כל פרט כזה יכול להיות מוסבר, כך ואחרת, עדיין המצבור אומר דרשני.

מה שכמובן מחמיר ביותר את הבעייתיות, והופכה חמורה מכול, שהדבר נעשה במסווה דתי! האומנם יתכן שמסרים כאלה ייחשבו לפיוט דתי, לחלק אורגני מסידור תפלה ומזמירות מקודשות? ולמרות זאת, ראה זה פלא, לא מעט מקהילות ישראל – הן "יקים" יוצאי אשכנז, הן "חסידים" יוצאי מזרח אירופה, הן יוצאי איטליה והן יוצאי הודו [אם כי בניסוח מעט שונה] ועוד – נהגו גם נהגו לשורר את הפיוט בימות החנוכה, בעיקר בשבת חנוכה, כך שוודאי ראו בו זמר מקודש.

ב.

לאמִתו של דבר, השאלה על הפיוט אינה חדשה. השאלה לא התעוררה אשתקד והיא מהדהדת זה עשרות ומאות שנים.[1] זה מאות רבות בשנים שהפיוט מוכר, וזה מאות רבות לא פחות בשנים שמתנהל פולמוס עז וקוטבי בעניינו. חשוב להקדים ולהדגיש: ידועים גם ידועים לא מעט שירים אשר יצאו מתחת קולמוסם של גדולי ישראל ואשר עניינם "חול", ואפילו "חול מובהק". "ככלות ייני תרד עיני פלגי מים..." כדוגמה אחת, היוצא מתחת ידיו של ר' שלמה אבן גבירול וכהנה הרבה. ברם שירים אלה – למצער רובם ככולם – לא מצאו מקומם בתוככי סידור התפילה, כפיוטים מקודשים וכזמירות לשבת ולחג. לא כן פיוט זה, שנכלל בסידור ומושר כזמר לשבת ולחג, וזאת למרות מסריו המפורטים מעלה.

את ההתנגדות, ובמקביל את המענה להתנגדות, ניתן למקם על שני צירים. ציר אחד עמד ודקדק בפרט הלכתי וסבר שאינו מדויק. העירו שמשתמעת ממנו חובה, ולפחות מצווה, של קיום סעודות בחנוכה, מה שרבים מן הפוסקים הדגישו שאינו נכון. כך, למשל, כבר קדמון – לפני כחמש מאות שנה – כמהר"י ברונא (שו"ת, סימן קלז) ביקר את אמירתו, וזאת אחר שמהר"ם מרוטנבורג הורה (שו"ת, סימן תר"ה) שסעודת חנוכה אינה סעודת מצווה אלא סעודת רשות: "בחנוכה שמרבים במשתאות לאכול זהו סעודת הרשות, כדאמרינן עושים יום טוב להלל ולהודאה – דווקא להלל ולהודות, אבל לא למשתה ולשמחה." גישה זו חזרה ונשנתה אצל רבים מן הפוסקים, וכך אכן נפסק בטור ובשו"ע או"ח סימן תרע סעיף ב: "ריבוי הסעודות שמרבים בהם בימי החנוכה הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה." ואם כך הלכה מהלכת בישראל, מה מקום לו לפייטן להלל ולשבח את גודל הסעודה ואת איכותה!

הציר השני, המפורט לעיל, עוד קשה הרבה יותר. ההולכים בנתיבו גינו נמרצות את הגרגרנות והתאוותנות לאכילה ולשכרות הנאמרים בו בלשון שלכאורה אינה משתמעת לשתי פנים. משום כך הכריעו לראות בו "שיר חול" במקרה הטוב, "לץ יין" [!] במקרה הפחות הטוב. ברור שהללו שללו את הפיוט ודחו על הסף את אפשרות אמירתו.

מתוך ברכת המזון, המבורג, גרמניה, 1727, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה 

ברם, כאמור, עובדה מוכחת היא שרבות רבות מקהילות ישראל, ממערב וממזרח, אימצו את הפיוט ועשאוהו חלק בלתי נפרד מימי החנוכה. "פוק חזי מאי עמא דבר". זה מחייב אותנו לא רק "לסנגר" עליו, מעשה אפולוגטיקה בעלמא, אלא לנסות לתת בו ממד עקרוני.

ג.

דומה שההנחה הממקדת את המאבק היהודי ביוונים ובהתייוונות ב"רוח" בלבד, בפילוסופיה יוונית אל מול תורה יהודית, בדעת ובהשקפה, אך בלא התייחסות למלחמה בתרבות חומרית, למצער אינה מדויקת. האמת היא ששאלת היחס לתרבות הגוף הייתה חלק בלתי נפרד מן המאבק. יתרה מזאת, תחום "הגוף" והנאות הגוף היו חלק בלתי נפרד אפילו מההיבטים "הדתיים" של יוון. לענייננו כאן די שנזכיר שניים: את "דיוניסוס – אל היין", ואת "דמטר – אלת האדמה והתבואה", שניים משוכני האולימפוס של המיתולוגיה היוונית. שניים אלה, ועוד שכמותם, מייצגים נאמנה את זיקת המאבק "הרוחני" למאבק "הגשמי". באה היהדות וטענה לקידוש החול, קידוש החומר. לא אימוץ היין מזה ולא שלילתו מזה, אלא מיקומו בהקשר נכון; לא צידוד מוחלט באדמה ותבואה מחד גיסא ולא התנגדות עזה מאידך גיסא, אלא שילוב ממוזג של "תורה עם דרך ארץ".

מרן הראי"ה קוק זצ"ל חזר והדגיש מסר זה שוב ושוב, זאת משום שראה בו כנראה את יסודו העיקרי של חג החנוכה. צא ולמד מהרצאתו בפני חברי החברה לתורה ולספרות - "ירושלים" (כ"ו בכסלו תרצ"א): 

המגמה הברורה של חכמי הדור היתה להחדיר את התוכן של קדושה בכל הדרגות ובכל שטחי החיים. לעומת ההתייוונות שפגעה ביסוד האמונה וגזרה 'כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל' (בראשית רבה ב, ה) ושלא להזכיר שם-שמים, החליט בית הדין של החשמונאים להזכיר שם-שמים גם בשטרות (ראש השנה יח ע"ב), היינו להכניס זרם של קודש גם בחיי-החול, להשגיר את יסוד האמונה גם במשא ובמתן של קניינים חמריים ולקיים מה שנאמר 'בכל דרכיך דעהו', ובדרך זאת האיר האור הטהור בכל פינת חיים.

ושוב ביאר הרב, שנתיים מאוחר יותר (כ"ט בכסלו תרצ"ג) בדרשה שנשא לרגל חנוכת בית המדרש למורים מזרחי, את קוטב עניינו של חנוכה:

מקובל בעולם שהקודש והחול הם בבחינת 'ויתרוצצו', שהם צוררים זה את זה. אולם האמת היא, האמת של התורה, שאין כל ניגוד בין קודש לחול. החיים בכללותם אינם מתקיימים באומה, כי אם דוקא על ידי שני הערכים האלה. הקודש והחול שניהם צריכים להיות בריאים ומשמשים לתקומתה של האומה, וכשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש, כך עלינו להשתמש ברכוש של החול. משתדלים אנחנו לחבר אותם ולהכניס קדושה גם בחול…

אליבא דהחכמה היוונית, אין קודש בעולם המעשה. כל מה שהמוח היווני יכול להכיל בקרבו, מתהום קרקע עד רום שמים, אינו אלא חול. לא כן כנסת ישראל. אנחנו יודעים איך לעשות רתוקות, איך לחבר את הקודש עם החול, לקדש עצמנו במותר לנו ולאכול חולין על טהרת הקודש. וחיבור שלם זה בא דוקא מפני שאנו שומרים על התחומין, מפני שאנו יודעים להבדיל בין קודש לחול. נצח ישראל בנוי הוא על החיבור וההבדלה גם יחד.

עד כדי כך מגיעים הדברים, שהרב דוד כהן – "הנזיר" – סבר שזה גופו עומק תמצית עיקר עניינו של חג החנוכה לפי תפיסת הראי"ה: "יסוד חנוכת הקודש, לדעת מרן הרב זצ"ל, היא ההתעלות של החול אל הקודש. לא רק שמי ארץ ישראל קדושים הם כי אם כל הארץ קודש היא, הריה ועמקיה, אדמתה ואוירה".[2]

ד.

לא בכדי אפוא, לצד הגישה המוזכרת לעיל, אשר ראתה בסעודות החנוכה – חול, אנחנו מוצאים גישה שונה, כזו שראתה בסעודות החנוכה – קודש. לא זה המקום להרחיב ולהעמיק בסוגייה הלכתית מסועפת זו, ורק נזכיר שכבר הרמ"א, בשו"ע על אתר, העיר "ויש אומרים שיש קצת מצווה בריבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח...". ובאמת תימוכין לא מבוטלים לגישה הרואה בסעודות החנוכה – מצווה. כך דייקו כמה אחרונים (מעשה רקח ובנין שלמה) מהרמב"ם הנוקט בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ג) לשון "ימי שמחה", וכך מפורש במהרש"ל (סימן פ"ה), ובמנהגי רבנו שלום מנוישטט (סימן תק"מ), בהגהת מרדכי (פסחים ד אות תר"ה), וכן נראית דעת הב"ח (או"ח סימן תרפ"ה) ועוד. כך גם הורה רבי שלמה פרחון (מחברת הערוך, ערך חנך): "... ימי החנוכה אוכלין בהן ושותין ושמחין"; ר"י ן' שועייב – תלמיד הרמב"ן (דרשות, סוף פרשת מקץ): "... לעשותן כמועדין שהם ימי שמחה"; רבי חיים – אחי המהר"ל (ספר החיים, עמ' כח): "נהגו להרבות בסעודות מריעים בחנוכה" ועוד.

דומה שזו הגישה הבאה לידי ביטוי, גם אם חד ומוקצן משהו, בפיוט "אכלו משמנים". נכון שהיו שהילכו לגביו בדרך אפולוגטית קמעא, תוך שהם נותנים בו פרשנות מאולצת למדי: "משמנים" שבתחילה ו"רך וטוב ושמן" שבהמשך, אינם מכוונים אלא לרמז למאכלים הספוגים בשמן, כסופגניות; "בית היין" רומז לבית המקדש, מקום ניסוך המים; "ברבורים אבוסים בשיפודים צלויים" מכוון ל"מנעמי הנשמה כלילי רוחניות עילאה"; "מקולות מים רבים תצילנה אזניכם" – הכוונה לגשמים עזים וכיו"ב. דומה כי ביאורים אלה – ועוד שכמותם – יותר משהם פותרים קשיים, הם דווקא מבליטים אותם. לא כן גישה המבקשת "לאחוז פיוט בקרניו" ולומר, בלי כחל וסרק אמת לאמתה: אכן, כאמור, סעודות החג – מצווה! ואחר שכך הדבר, הרי בשל כך ראוי לכבדן במשמנים ובסולת, בתורים ובבני יונה, בברבורים אבוסים, בשיפודים צלויים, בצלי אש רך וטוב ושמן. יתרה מזאת, כדרכה של שמחה בכל התורה כולה, גם היין לא ייפקד, כדת וכדין, וכמקבילה שאינה רחוקה מנס חג הפורים עליו נאמר "עד דלא ידע".[3] לשון אחר: אין לך מתאים מהבעת מסריו הרעיוניים של חג החנוכה עלי מאכל ועלי משקה! מובן מאליו שהפייטן, כרוב-ככל הפייטנים, נתן דרור וחירות לסגנונו ואולי "הפריז" משהו במידתיות, אך הבסיס – איתן.

*
סוף דבר, בפרפרזה על לשון הפייטן נכריז ונאמר בפה מלא קבל עם ועולם: הקולות [המשוררים את "אכלו משמנים"] לא יחדלון!  

הרב פרופ' נריה גוטל עומד בראש מכללת "אורות ישראל" שבאלקנה.

[1]  לסקירה ממצה, ראו מאמרו של פרופ' יעקב שמואל שפיגל,  'על השיר "אכלו משמנים" לשבת חנוכה', אור ישראל – קובץ לעניני הלכה ומנהג, מכון אור ישראל, מאנסי ניו יורק, ח, ב [ל] (טבת תשס"ג), עמ' קמד–קנב (= ספר בני יהודה, ירושלים תשס"ב, עמ' כט–מ, ללא ההערות); וראו מאמרו של יעקב אהרן לנדוי, תוספת לגליון המודיע, כ"ד בכסלו תשס"ד.
[2]  הרב דוד כהן – "הנזיר", אור הגנוז; וראו גם מאמרי הראיה ב', עמ' 408–409; שם עמ' 476–479; אורות הראיה, עמ' נו; וכן מאמרי, '"המבדיל בין קודש לחול"?', טללי אורות, יב [תשס"ו], עמ' 275–297 ועוד.
[3]  על הקבלת והבחנת פורים מחנוכה לא נרחיב כאן – ראו לבוש, סימן תר"ע סעיף ב; ט"ז שם ס"ק ג; שו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן כז ועוד.