זיכרון קולקטיבי בחג הפסח

---

זיכרון קולקטיבי – מחד ייתכן שמדובר באוקסימורון, הלוא טיבו של הזיכרון הוא שהוא פנימי, מגיח מסעיפיהן של מחילות מפותלות – לעתים ברצונו של הזוכר ולעתים בהפתעה גמורה. אם יבחר הזוכר לחלוק אותו הרי שחדל להיות זיכרון והפך לממשות – דבר אמור, סיפור, מעשה, משפט.

מאידך, האין הביטוי "זיכרון קולקטיבי" בגדר כפל לשון? שהרי אין הזיכרון שיקופה של מציאות שהייתה, אלא הוא מעוצב בתבניתן של אותן מחילות שעבר בדרכו החוצה מתודעתו של הזוכר. והלוא האדם איננו אי, ולעתים נדמה כי הוא אינו רק תבנית נוף מולדתו, אלא סך ההשתקפויות של מי ומה שחש סביבו לאורך שנותיו, מכאן שזיכרון לא יכול להיות אלא קולקטיבי – מעוצב בדמות מה ומי שנמצא מחוץ לזוכר עצמו.

כל חג בלוח השנה הוא זכר לאירוע מן העבר, אך יותר מכל שאר החגים חג הפסח הוא מעין בבואה לצורות הזכירה של העם היהודי לאורך הדורות, בדמותה של ההגדה העשויה שכבות שכבות של טכניקות חזרה וזיכרון. אולי לא מקרה הוא שמיד אחרי הפסח רודפים זה את זה ימי זיכרון בסדר לא סימטרי: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. לוח השנה שלנו הוא רצף של זכירות המתבטאות בין היתר גם באופן פיזי: מאורע שמח=סעודה, אסון=צום.

בימי הזיכרון שנוצרו בדורות האחרונים המרנו את הצומות באמצעים אחרים – בעיקר טקסים פומביים, שירים, ודבר נוסף המזכיר אולי את הצום בפיזיות הטהורה נטולת המלל שבו – הצפירה. אבל יש שוני נוסף: האכילה היא מעמד משפחתי. סעודה דורשת שלושה או עשרה אנשים לפחות. בציווי על הפסח נצטוו בני ישראל לחבור למשפחתם או "אם ימעט הבית מהיות מִשֶֹה" – אף לשכנים, כדי ליצור מסה של סועדים שתספיק כדי שלא להותיר ממנו עד בוקר. הצום, שלא כאכילה והפוך ממנה, הוא עניין בודד למדי. עם זאת, בתשעה באב למשל יש גם קריאת מגילה וקינות – טקס קהילתי־פומבי. טקסי הזיכרון במדינת ישראל כיום – טקסי יום השואה, יום הזיכרון, וכעת גם יום השנה לרצח רבין – הם טקסים פומביים. פומביות נוספת מוענקת להם על ידי שידורם בטלוויזיה וברדיו – אך זוהי פומביות שמחזירה אותנו באופן מעגלי גם לפרטיות שבצום, שכן הצופה צופה בטקס בפרטיות ביתו (והיה כבר מי שציין כי בעידן הטלוויזיה הרב־ערוצית אפשר גם להתחמק כליל מידיעת התאריך ומהמודעות ליום הזיכרון החל באותו יום, כלומר אפשרות לחמוק מן הקולקטיב).

חובת הזכירה בפסח היא המקיפה והאינטנסיבית ביותר מכל החגים – בניגוד לכל חג אחר שבו אפשר לצאת ידי חובה על ידי שמיעת אדם אחר המזכיר את המאורע שלשמו התכנסנו, חובת הזכירה בפסח חלה על כל אחד מן המשתתפים – אם בחזרה על המלים "פסח מצה ומרור" – אם בשאלה של ילד "מה זאת" – המעידה על תפיסה של המציאות הסובבת אותו ועל היותה שונה מן השגרה – ואם בתשובה שנותן המבוגר: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. כל אחת מן הדרכים היא סוג של עיסוק בעבר. הזיכרון, אם כן, אינו רק ההתפתלות במחילות הפנימיות, אלא נתינת תוקף במעשים בעולם המציאות. בה בעת המעשים הם שמעוררים את הזיכרון, בין אם בעושה עצמו או בסובבים אותו, ומאפשרים את נטיעת הזיכרון (הקולקטיבי) בדורות הבאים. זיכרונותיה של הילדה ששאלה "מה זאת" יורכבו קודם כל מזיכרון הוריה המנערים את הספרים והופכים את המגֵרות על פיהן, ורק לאחר מכן מן התשובות לשאלות ומדמות אבותינו היוצאים ממצרים. 

מישל קישקה, מתוך הלילה הזה – הגדה ישראלית

גם ההגדה, הרכיב הבסיסי בסדר, ובמיוחד אופן אמירתה, היא תוצאה של שכבות על גבי שכבות של מנהגי זיכרון שונים מתקופות ומדורות שונים – לכל אחד מהם דרך אחרת להקל על הזכירה – אם בסימנים, בחרוזים, בתרגומים או בקיצורים. ההגדה היא גם אולי הטקסט היחיד שנתונה לנו חירות כה גדולה בביצוע שלו. יעידו על כך עשרות ההגדות החדשות היוצאות בכל שנה ובהן לא רק פירושים למה שכבר נעשה, אלא גם הצעות לסדר ממש, או אפילו המנהג הנהוג במשפחתי (ואני בטוחה שבצורה כזו או אחרת גם במשפחות אחרות) לשיר את שירי הסדר בשפות שונות – שנאספו בידי בני המשפחה בגלגוליהם השונים (בתפריט כרגע: עברית, איטלקית, יידיש, ערבית ואנגלית).

צעד נוסף, או שמא דילוג קדימה בנטיעת זיכרון קולקטיבי, אפשר לראות בהגדות הקיבוצים – המשך רעיוני של רעיון הפסח – שיתוף של הילדים והמבוגרים, שירה, קריאה וכמובן סעודה, רק המסרים השתנו במקצת, אם כי יש שיאמרו כי לא המסרים, אלא רק הדוגמאות התעדכנו... למשל:

כי גם אנחנו עלינו ממשכנות הדוי של העם, ועתה הבית הזה יחיד נשאר לנו. בו נמשיך לקדש את מועד החרות, אנו ובנינו ובני בנינו לעולם. על כן נייחד יום זה, בין כל ימות-העמל, ימי חדוות היצירה וחרדת עתידות, ימי רינת הקוצרים וצער ישראל וסבל המשועבדים בכל אתר. על כן נייחד לילה זה מכל הלילות ונרבה לספר בו ביציאת מצרים - זכר ותקווה לגאולה כי תבוא, לשחרור כי יקום, לתחיית ישראל ולחרות שלמה של האדם כי יכונו. ורינת אביב עולמים הנה כבר נשאת בלבותינו ובלבות ריבוא הרבבות (מתוך הגדת הקיבוץ הארצי, תש"ד, באתר מכון החגים הקיבוצי)

ברקע הקטע הקיבוצי עומדים אמנם "משכנות הדוי של העם", אך רוב הטקסט עוסק באופן כמעט מפתיע לא בהיחלצות מן הדוי אלא בהסתכלות עזת מבט קדימה ופנימה – סיפור ביציאת מצרים כשער לעיסוק בתקווה, גאולה, שחרור, תחיה וחירות האדם – רצף כה אופטימי שנדיר למצוא כמותו.

הפיוט "אמונים ערכו שבח" השרה עלי אוירה דומה של עליצות: גם כשהוא מזכיר את המרורים הם עטופים בשירים ושמחות, יציאת מצרים היא של "מנשה ואפרים ככוכבי השמים" – זה כמעט סיפור ילדים מחויך, ונראה שהוא בא להזכיר כי מדובר אמנם בערב זיכרון – אך אין זה "ערב זיכרון" אבל אלא ערב של חג, טובל ביין ובמצות.

מישל קישקה, מתוך הלילה הזה – הגדה ישראלית

אלירז שור היא סטודנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, מנחה ומדריכה קבוצות נוער מהארץ ומהתפוצות.