מאיר נחמיה וקהילת יהודי קוצ'ין

להושענות בביצוע האחים לבית נחמיה

בשנות החמישים השתנו פניה של קהילת יהודי קוצ'ין. רוב מניין ובניין של הקהילה, שמנתה כמה אלפי יהודים, עלו ממדינת קראלה שבדרום מערב הודו אל מדינת ישראל הצעירה. העיתונות סיפרה באותן השנים על העלייה הגדולה מאותה ארץ מזרחית, בה בשעה שהעולים מתאקלמים ומעבירים מחדש את תרבותם וסגנונם אל הארץ החדשה. באותן השנים עלו גם ההורים לבית נחמיה עם ילדיהם הצעירים.

יהדות קוצ'ין היא קהילה יהודית עתיקה, ולמעשה היא נחשבת לאחת העתיקות שבקהילות ישראל. הריחוק והאפיון המיוחד שלה – בסגנון הלבוש, במיקום הגיאוגרפי, בתפילות ובשפת הדיבור, משכו אליה חוקרים ונוסעים, וקיימים סיפורים מגוונים לגבי מקורותיה: סוחרים מימי שלמה מלך, גלות אשור (ישראל), גלות בית שני. עדויות מוקדמות מספרות אף על נסיכות יהודית אוטונומית באחד הכפרים. במשך שנים רבות חיה הקהילה היהודית בכמה כפרים ויישובים, לרוב באין מפריע. מרכז הכובד של החיים הקהילתיים היה בית הכנסת, שהוקם בסגנון אחיד. מאיר נחמיה, שיחד עם אֶחָיו הקליט עבורנו את ההושענות להושענא רבה במסורת קוצ'ין, מספר שהדבר סייע לשמירה על המסורת.

אביו של מאיר, מנחם, הגיע מהכפר ארנקולם, יישוב יהודי בולט בקוצ'ין. אמו רחל מיישוב אחר. מאיר מספר כי בקוצ'ין למדו כולם יחד בבית הספר, אולם בשיעורי הדת כל אחד למד אצל המורה שלו, שאצל היהודים נקרא "מולייר". בשנת 1954 עלו ההורים לארץ.

"בשעה שעלו הוריי לארץ הם פוזרו באזורי הספר, בהתאם למדיניות שהייתה מקובלת אז." מספר מאיר (ואכן, עד היום מרכזי הכובד של הקהילה הם בכמה מושבים ברחבי הארץ). הוריו של מאיר הגיעו לנבטים. השנים הראשונות לא היו פשוטות – עולים נעדרי הכשרה חקלאית חיו ביישובים מרוחקים ונאלצו לעבוד בחוות קיימות כשכירי יום. הדור הצעיר כבר למד את מלאכת החקלאות בעצמו והקים משקים. כיום הפך נבטים ליישוב משגשג, ובו נמצא אף מוזיאון יהודי קוצ'ין בישראל.

אחד המאפיינים שמאיר מספר עליהם הוא הטופִּי, כיפה מיוחדת שלבשו הגברים, אשר צבעה משתנה בהתאם לחג. "אפשר היה להסתכל על הטופּי ולדעת באיזה חג אנחנו."

מאיר נולד בי"ז בניסן תשכ"ד (1964), עשר שנים אחרי העלייה של הוריו לארץ. בהקשר זה הוא מזכיר תופעה קוצ'ינית ייחודית – ניגונים שונים בקריאה בתורה ובהפטרה. מאחר שימי הפסח סמוכים ללידתו, הכיר היטב את הקריאות של ימים אלו ונמשך לחקר והבנת הנושא. "חייתי את הניגונים במושב".

תחושת הקהילתיות בהווי הפנימי של המושב הייתה בולטת וסייעה לשימור המנהגים, תופעה שמתרחשת גם בקהילות אחרות. הטופּי אפשר לדעת גם אם יש שמחה במשפחה מסוימת – כאשר טופי לבן על ראשה. אולם העלייה לארץ הביאה אתה גם שינוי משמעותי בסדרי התפילה – פיוטים רבים נאמרו בקרב יהדות קוצ'ין. הם מופיעים בחלקם בסידור "ארשת שפתינו", ומיועדים לימי חג ומועד. מאחר שבחו"ל היהודים חוגגים את החגים פעמיים, ובארץ – לא, העלייה חייבה את הורדת כמות הפיוטים הנאמרים כמעט במחצית. יחד עם זה, התפילות במושב היו רגועות והתנהלו לאיטן ("זמן הודי", מספר מאיר בחיוך ומשתף בזיכרון שלו מקדושת "כתר" בחגים, שנאמרה במשך זמן רב מאוד).

כיום מאיר הוא שליח הציבור בבית הכנסת "מגן אברהם" ברמת אליהו בראשון לציון, בית כנסת קוצ'יני גדול בהיקפו. הוא רואה בתפקיד זה שליחות והזדמנות, ומקפיד לשלב את אמירת הפיוטים הנהוגים בתפילה בשחרית של שבת ובמועדים אחרים. מאיר אף שותף במסגרות שונות לשם שימור מסורת העדה, כמו "קהילות שרות" בראשון לציון. ביום הכיפורים הוא מקפיד ללבוש קמיסה, מעין בגד ארוך, כנהוג במסורת.

יחד עם אחיו נחמיה (יליד 1948) והדסה שני (1950) הקליטו בשנה זו את ההושענות מתוך המסורת. בהקשר זה מספר מאיר כי בקוצ'ין ובנבטים היו הנשים חלק פעיל בתפילה, היו שותפות בשירת הפיוטים והשירים מתוך עזרת הנשים, הנמצאת בקומה השנייה של בית הכנסת, בצמוד לתיבה השנייה של החזן. קיימים גם פיוטים ייחודיים לנשים כמו פיוטים לשבת כלה ופיוטים בשפת המליאלם. תוכלו לצפות בסרטון שהפקנו על שירת הנשים בקרב יהודי קוצ'ין על מנת להרחיב את ידיעותיכם בנושא.

כיום נותרו בקוצ'ין כ־15 משפחות יהודיות, ובתי כנסת רבים אינם פעילים. לאחרונה התייחסה ממשלת הודו, בעקבות שיפור היחסים עם ישראל, לשיפוץ ושימור בתי כנסת. ההתערות בישראל מביאה עמה לעתים גם את שכחת הצלילים המיוחדים של העבר, ומאמצי השימור של בני משפחת נחמיה ואחרים נותנים תרומה משמעותית להמשכיותה של מסורת יהודית מפוארת.

הפיוט "יום יום ידרושון" בביצוע בני הזוג יקרה ונחמיה נחמיה ז"ל (אין מדובר במסרן נחמיה נחמיה)