עיונים בברכות המבחינות

---

ברכות השחר – מילים וביצועים

דומה שרבים עד מאוד הדיונים הערים המתקיימים בקרב המתפללים והמתפללות, באקדמיה ובחוגים דתיים וציבוריים כאחד בברכות "שלא עשני", אותן הברכות בברכות השחר המבחינות בין מזלו הטוב של המתפלל ובין קבוצות אחרות: "שלא עשׂני גוי", "שלא עשׂני עבד" ו"שלא עשׂני אִשה".

במאמר זה נעיין מעט בשלוש ברכות אלו, נציג את ההשתלשלות שלהן וביחס אליהן ועוד.

ברכות גנוזות

ברכות השחר, כפי שהן מופיעות בספרות חז"ל וכפי שנשתקעו בסידורי הדורות, משקפות את נוסח בבל (גם אם נוצרו בחלקן בארץ ישראל). בגניזת קהיר נמצא, לצד נוסחים בבליים, גם נוסח אחר למדיי של ברכות השחר, נוסח ארץ ישראלי. במקום שלוש הברכות המבחינות, שלוש ברכות "שלא עשני", נמצא בגניזה ברכה אחת ארוכה:

ברוך אתה י'י [א]להינו מלך העולם אשר בראתה [אותי
אדם ולא ב]המה
איש ולא אשה
זכר ולא נקיבה
ישראל ולא גוי
מהול ולא ערל
חפשי ולא עבד[1]

הברכה מהגניזה דומה בתכניה לברכות המבחינות התנאיות אבל שונה מהן בשלושה עניינים: ראשית, במקום שלוש ברכות נפרדות הדוברות בלשון שלילה בספרות חז"ל ("שלא עשׂני גוי / אשה / עבד"), באה בגניזה ברכה אחת ארוכה; שנית, הברכה דוברת בלשון גוף שני ("אשר בראת"), בעוד הברכות התנאיות נאמרות בגוף שלישי ("שלא עשׂני..."); שלישית, הברכה מהגניזה מכילה הן לשון חיוב והן לשון שלילה, כלומר – "[אשר בראת אותי] _____ ולא ______", לעומת הברכות המבחינות של חז"ל המובאות בלשון שלילה בלבד.

הברכה מהגניזה פותחת בהודיה של המתפלל על בריאתו "אדם ולא בהמה". הודיה שאין לה זכר בסידורי ימינו (אם כי יש עדויות על אמירתה בפי נשים בימי הביניים). אחריה מודה המתפלל על שנברא "איש ולא אישה זכר לא נקיבה". הכפילות בעניין המגדרי עשויה להעיד על חשיבות העניין בעיני המתפללים. ניתן אולי להעלות את ההשערה שהכפילות מבדילה, גם אם באופן בלתי מכוון, בין הקביעוּת המינית המולדת ובין הזהות הנרכשת. גם בשתי הצלעות הבאות יש חזרה על העניין: "ישראל ולא גוי מהול ולא ערל". הצלעות האלו מייחדות את המתפלל מול מי שאינו יהודי. [2] ייתכן גם ש"ישראל" מתייחס לממד המוּלד של האדם ואילו "מהול" (או בכתבי יד אחרים – "מל") עניינו ההצטרפות לבריתו של אברהם באמצעות מעשה המילה. הברכה מסתיימת בצלע שעניינה ההשתייכות החברתית: "חופשי ולא עבד". על אף גיווני נוסח בין כתבי היד, לתפילה שלפנינו יש בכתבי היד השונים מבנה מהודק באופן יחסי.

ברכות בונות זהות

הברכות הללו, שצורפו לברכות השחר בתקופה הבתר־תלמודית, שונות למדי משאר הברכות בחטיבה. רוב ברכות הפעולות בברכות השחר הן בעלות אופי אנושי כללי, הן עוסקות בחסדים שעשה הקב"ה לכל דרֵי עולם, וטבען מכיל ומשתף. לעומתן, בברכות המבחינות מברך האדם (ולמעשה – הגבר היהודי) על שהאל לא כלל אותו במעמד נמוך משלו ולא עשה אותו נוכרי, עבד או אישה, או כל צירוף של שלושה אלה, יותר משהוא מברך על כך שהוא נמנה על מעמד דתי, חברתי ומגדרי גבוה. ההתייחסות לקבוצות מוגדרות מזמינה את ניסוחן על דרך השלילה. ברכות הפעולות עסקו באדם ובעמדתו החווייתית לנוכח העולם שאליו הוא מתעורר. כל כולן הן בבחינת היפתחות אל העולם ואל היום החדש.

לעומתן, באמירת הברכות המבחינות, נקרא המברך לעטוף את עצמו בברכות משלוש רוחות בשלושה ממדים של חייו: הדתי־לאומי, הביולוגי־מגדרי והחברתי־כלכלי.

לפחות בשתי הברכות "שלא עשׂני גוי" ו"שלא עשׂני אִשה" חפונה התייחסות ביולוגית ותרבותית בכפיפה אחת. ההבדל בין גבר לאישה הוא בראש ובראשונה ביולוגי־גופני, אך ההשלכות שלו על חיי האדם ועל תחושת היותו נבחר הן גם חברתיות ותרבותיות. היותו של האדם יהודי היא תוצאה מכך שהוא נולד כזה, אך משמעות הדבר חורגת בהרבה מעובדה ביולוגית, ויש לה השלכות אתניות ודתיות הנובעות מעצם הולדתו כזה.

טקסט, באשר הוא, הוא בעל ייצוג קווי – ההיגדים בו באים בזה אחר זה, ואי אפשר להבינם באופן סימולטני "בדיבור אחד", התפילה אינה יוצאת דופן בעניין הזה. קביעה זו מובנת מאליה, אך היא מדגישה את החשיבות של הסדר שבו מובאות הברכות בכל הנוסחים מימי חז"ל וגם מאוחר יותר. הברכה הראשונה היא ברכת ההודיה על ההשתייכות הלאומית־דתית או האתנית ("שלא עשׂני גוי" או "שעשׂני ישראל"). בין שתי הברכות האחרות חלו חילופים; בחלק מכתבי היד הסדר הוא: גוי>בור/עבד>אישה, כך שההליכה בהם היא מן הרחוק אל הקרוב והשגרתי או מן הניתן לשינוי (אדם יכול להמיר דתו, להשתעבד או לצאת לחופשי) אל הקבוע בטבע. בכתבי יד אחרים הסדר הוא: גוי>אישה>בור/עבד.

נדגים את האופן שבו מתפקדות הברכות המבחינות כמערכת מושגית, באמצעות שימוש במונחים מתחום הבלשנות: כל ברכה, משנאמרה, משמשת מצע (ארגומנט) לברכה הבאה, וכל ברכה מוסיפה תוכן חדש לקודמותיה, כנשוא (פרדיקָט). אם כך, כל אחד מרצפי הברכות המבחינות השונים מבטא אך גם יוצר נרטיבים שונים למדי בתודעת המתפלל: לפי נוסח הדפוס של התלמוד, מודה היהודי ("שלא עשׂני גוי") על היותו בן-תורה או בן־חורין ("שלא עשׂני בור/עבד"), ובשלב השני מודה היהודי בן־התורה או בן־החורין על היותו גבר("שלא עשׂני אִשה"). נרטיב זה בונה זהות שהיא שונה למדי מן הזהות העולה מן הנרטיב שבו מודה היהודי על גבריותו, והגבר היהודי מודה על כך שהנו בן־חורין או בן־תורה.

אפשר שהקריטריון לסדר שבין הברכות הוא מידת החיוב במצוות – הנוכרי מחויב בשבע מצוות בני נח בלבד, העבד הנוכרי מחויב בכמה וכמה מצוות כשהוא משרת בבית היהודי, ואילו האישה מחויבת ברוב המצוות, מלבד חלק ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואפשר שהקריטריון הוא מידת הניכור החברתי והאנושי לבני הקבוצות הללו.

מעמדה של האישה, כפי שעולה במִקבץ זה, ובעיקר כפי שעולה ממעמדה הסִּפִּי בין שלוש הברכות, הוא מעמד מיוחד. ברכתהּ נמצאת במעמד ביניים הן מבחינת מקומה בין נוכרי ובין גבר יהודי הן בכל הקשור בחיוב במצוות, הן מבחינת מקומה בין עבד מזה ובין גבר יהודי מזה, בכל הקשור במידת השעבוד שלה.

הברכות באות גם לרתום את המתפלל לעשייה ולאורח חיים ראוי. מי שיצא ממעמד של עבד עדיין שׂומה עליו לרכוש מעמד של בן חורין. בני ישראל בצאתם ממצרים יצאו גם ממעמד של עבדים, אבל טרם זכו להיות בני חורין במובן המלא של המילה. הוא הדין לגבי שתי הברכות האחרות, אם כי באופן פחות מובהק: המתפלל מודה על כך שאינו "גוי" ואינו "אישה". כדי להיות "גבר יהודי" במובן התרבותי המלא של הדבר, עליו לעשות: לקיים את המצוות וללמוד תורה, ואולי זו הסיבה שהברכות המבחינות מנוסחות בלשון שלילה.

יש יותר מדרך אחת לברך "שלא עשׂני גוי"

ברכת "שלא עשׂני גוי" נתפסה כמעליבה לנוכרים, בעיקר לנוצרים. הדבר גרם לכך שלא אחת היא צונזרה או נכתבה בלשון מרומזת או מוצפנת. מעשה זה נועד למנוע פתחון פה למצנזרים חיצוניים. עִתים הומרה ברכה זו בברכה בלשון חיובית:"שעשׂני ישראל". לעתים הוחלפה הברכה ב"שלא עשׂני כותי", או "שלא עשׂני עכו"ם" [=עובד כוכבים ומזלות], נוסחים שלא נתפסו כדוברים על שכניהם הנוכרים של המתפללים, כלומר הנוצרים והמוסלמים שבקרבם שכנו.

היו גם המרות אחרות, טעונות לא פחות, דוגמת: "שלא עשׂני בלתי מדבר" או "שלא עשׂני בהמה". אלה הם עיבודים לא מעליבים, לכאורה, המתקנים את הנוסח המקורי שנתפס כפוגעני ("שלא עשׂני גוי"). קהל המתפללים הבין בוודאי את העוקץ שיש בהם: לשונות אלה מבוססות על מסורת מדרשית המשווה את הנוכרים לבהמות, שגם הן משוללות יכולת דיבור. במקרים אחרים הושאר חלל ריק במקום שבו היתה צריכה להיות הברכה כתובה, בבחינת "יזעק האלם". אנו רואים, אם כן, כמה דוגמאות מובהקות למעשה של מרי של החלש, שצבא אין לו אבל חדוּת לשון יש ויש, ובאמצעותה הוא מתגבר על בעלי דבבו. [3]

הברכות המבחינות בסידורים הלא־אורתודוכסיים

 הטענה שיש בברכות המבחינות משום עלבון לקבוצות גדולו של בני אדם משותפת לכל התנועות הליברליות ביהדות, ולאורך עשורים רבים הן נראו כפוגעניות כלפי נוכרים ונשים, אך גם נדמות כזורות חול בעיני אלה שלא שפר עליהם גורלם והם חיים בתנאים של עבדות פיזית או נפשית. כבר בכינוס של הרבנים הרפורמים שהתקיים בגרמניה, בשנת 1846, הועלה נושא שוויון האישה. הרב דוד אינהורן (1809–1879) פתח את הדיון בעניין זה במילים הבאות:

[נגזר על האישה] לסבול את העלבון הצורב של הברכה שמברך כל גבר "שלא עשאני אשה". הרי כל זה נראה פעוט ערך לעומת דיוניה של מועצה נוצרית בימי הביניים בשאלה, אם יש לאשה נשמה! אבל למען תחושתנו הדתית, המייחסת לכל בני אדם דרגה שווה של קדושה טבעית... חובה קדושה היא לבטא בכל התוקף את שוויונה הגמור של האישה. [4]

עשורים רבים לפני ראשית התנועה הפמיניסטית, אם כן, דרשו מנהיגים יהודים "לבטא בכל התוקף את שוויונה הגמור של האישה" ולשנות את לשון ברכת "שלא עשׂני אִשה".

היו עורכי סידורים לא־אורתודוקסים, שהסירו את שלוש הברכות המבחינות מן הסידור כליל. כך למשל הרב מרדכי קפלן (1881–1983), מייסד הזרם הריקונסטרקציוניסטי. הברכות על האישה ועל הגוי לא היו מקובלות בעיניו מבחינה מוסרית, והוא התנגד גם לרעיון שהאל הוא זה שגורם לשִׁעבודם של בני אדם.

אולם רוב הסידורים הלא־אורתודוקסיים בימינו ממירים את הברכות המבחינות בלשון חיובית:

"שעשׂני ישראל" במקום "שלא עשׂני גוי", כבנוסח התלמודי המצונזר;

"שעשׂני בצלמו" במקום "שלא עשׂני אִשה", כבלשון סיפור הבריאה הראשון בבראשית;

"שעשׂני בן/בת חורין" במקום "שלא עשׂני עבד/שפחה".

תהום פעורה בין הניסוח החיובי ובין הניסוח השלילי של הברכה מבחינת הערך הריגושי שלה. לא דומה אדם המודה לאלוהיו על כך שכלל אותו בין בניו של עם ישראל למי שמודה על כך שהוצא מכלל בן עם זר. דבר זה הביא לכך שהוגים מודרניים המירו את לשון השלילה בברכות המבחינות בלשון חיובית.

אולם לא רק בתנועות הליברליות נשמעו דברי התנגדות לברכות הללו. אברהם ברלינר (1838–1915), למשל, הוגה דעות אורתודכסי ממתנגדי הרפורמה החריפים, הציע להמיר ברכת "שלא עשני גוי" בלשון חיובית: "שעשׂני ישראל", הנוסח, שהופיע, כאמור כנוסח מצונזר בדפוסי התלמוד הבבלי, באומרו:

יש להמליץ בכל לשון של המלצה להנהיג בכל הסידורים את הנוסח "שעשׂני ישראל", כפי שהוא כבר נדפס בסידורים [כאן מובאת רשימה של סידורים ישנים ובהם נוסח זה] המודה להשגחה האלוהית, על ששׂם חלקי בין בני ישראל שנבחרו למלא תפקיד נעלה בעולם –  נוסח זה מביע הרבה יותר מאשר נוסח המקור בצורתו השלילית.
גם בלא זה, עלולה אותה ברכה, בעבר ובהווה, להביא לידי דעות מוטעות על עם ישראל ואף לגרום לרגשי שנאה מצד העמים אלינו.[5]

"שלא עשני אשה": הברכה המגדרית וגלגוליה

בסידורים אורתודוכסיים נהוג שבמקום שבו גבר אומר: "ברוך שלא עשני אשה", אישה אומרת "ברוך שעשני כרצונו" (אצל הספרדים ברכה זו נאמרת בדרך כלל בלא אזכרת שם ומלכות, היות שמקורה אינו תלמודי). אולם היו ידועים גם נוסחים אחרים. ראו את עדותו של בעל "הלקט יושר" על הנהוג בבית רבו, ר' ישראל איסרלין (1380–1460):

אשה אומרת במקום שלא עשאני אשה שלא עשאני בהמה, אבל שמעתי מאשה שאומרת במקום שלא עשאני אשה שעשאני כרצונו, וכמדומה לי שלא הודה לה הגאון זצ"ל כי אמו של הגאון זצ"ל הקדושה בגזרת אושטריך הי"ד, היתה אומרת שלא עשאני בהמה
(ר' יוסף בר' משה, לקט יושר, אורח חיים ז, ב. ההדגשות שלי – ד"מ)

לא ברור האם העדות מאמו של רבי איסרלין מעידה על כך שזה היה מנהגה הפרטי או שהוא מביא אותה כדוגמה בעלת סמכות למנהג שהיה נוהג במקומותיו. ברכת "שלא עשני בהמה" נדחתה ולא נכנסה בסופו של דבר לשימוש. באותו אופן נדחתה גם הלשון "ברוך... שעשׂני אדם ולא בהמה", שאותה מצאנו בגניזת קהיר.

נוסח מעניין לברכה המגדרית נמצא בסידור מפרובאנס מן המאה הי"ד או הט"ו, שנכתב בלשון השׁוּאָדִית (ניב יהודי שדובר בדרום צרפת) עבור אישה מסוימת. במקום הברכה המגדרית נכתבה בסידור זה ברכה בלשון חיוב: "קי פיס מי פנה" בשואדית וגם בתרגום לעברית "שעשׂני אישה".[6] בשני כתבי יד אחרים מתקופה זו, המיוחסים לחזן אברהם פריסול, נוספה למשפט לשון שלילה: "ברוך... שעשׂני אִשה ולא גבר".[7] אין באפשרותנו לדעת עד כמה היו ברכות ממין זה שכיחות ומה הייתה תפוצתן. הברכה המגדרית האמורה בלשון חיובית לא השתגרה לאורך הדורות בתפילת הנשים, אבל כיום יש השבים ומציעים לחזור ולהשתמש בה. לדידם של אלה, יש תיקון בעצם הנקיטה בלשון חיובית בניגוד לברכה השוללת ("שלא עשׂני..."). [8]

כפי שראינו, הברכה המגדרית שונתה בסידורים הלא־אורתודוכסים ל"שעשני בצלמו" או "שעשני בצלם אלוהים". כיום, גם בתוך האורתודוקסיה המודרנית יש קבוצות ההולכות וגדלות הדנות בצורך לשנות את ברכת "שלא עשׂני אִשה". הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת, כתב שאף שחז"ל הזהירו משינוי מטבע התפילה, עתים נהגו כך גם גדולי ישראל. והוסיף:

יש היום גברים רבים כאלו שלא נוח להם לשקר לעצמם ולהודות להקב"ה שלא עשאום כנשים 'יצירת נחות דרגה', ואף נשים רבות שקשה להן לדבר כזב ולהודות בזהות נחותה מזו של הגברים. [9]

ריסקין הציע לברך בלשון שלילה וחיוב כאחד ולהוסיף לברכה המסורתית את הצד השני, לשון חיוב במקרה של גבר: "שלא עשׂני אִשה ועשני כרצונו", ולשון שלילה במקרה של אישה: "שעשׂני כרצונו ולא עשני איש".

הרבה פרופ' דליה מרקס היא חוקת תפילה ומרצה. המאמר מעובד מתוך ספרה, בעת אישן ואעירה: על תפילות בין יום ובין לילה, ידיעות אחרונות 2010.​​

[1] מתוך כתב יד ENA 1874 1-4 שנמצא בספרית ה־JTS בניו יורק. על ברכות השחר בגניזת קהיר, ראו בהרחבה: דליה מרקס, "ברכות השחר בגניזת קהיר", גנזי קדם, ג (תשס"ז), עמ' 161109; הנ"ל, מאמר המשך, גנזי קדם, ד, (תשס"ח), עמ' 9–34; ורד רזיאל קרצ'מר, "תפילת הבוקר הארץ-ישראלית בשרידי מגילה מן הגניזה", קבץ על יד, כד (תשעו), עמ' 3–46.
[2] וראו:Jacob Mann, “Geniza Fragments of the Palestinian Order of Service”, Hebrew Union College Annual, 2 (1925), p. 274,18; נפתלי וידר, התגבשות התפילה במזרח ובמערב, ירושלים תשנ"ט, כרך 1, עמ' 211, הערה 57 והפניותיו שם.
[3]  ראו בעניין זה: נפתלי וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, ירושלים תשנ"ט, עמ' 199–217.
[4]  מיכאל מאיר, ועידות הרבנים בגרמניה בשנים 1844–1846, תרגום: צ' יעקבסון, ירושלים תשמ"ו, עמ' 64–65.
[5]  אברהם ברלינר, כתבים, ב, ירושלים תש"ה, עמ' 21.
George Jochnowitz, “Who Has Made Me a Woman”, Commentary, 71/4 (1981), pp. 63–64 [6].
[7]  ראו שם, וראו גם: יואל קאהן, "ברוך שעשני אישה", בתוך דוד אריאל-יואל, מאיה ליבוביץ ויהורם מזור (עורכים), ברוך שעשני אישה, תל אביב 1999, עמ' 129–121.
[8] תבורי (לעיל, הערה 10), שם, עמ' 108, הערב 4..4
[9]  שלמה ריסקין, "ברכת 'שלא עשני אשה', אפשרויות לשינוי", להיות אישה יהודייה (א), בעריכת שילה מרגלית, ירושלים 1999, עמ' 148–149.