מהר אהוב כי בא מועד | מתוך "תיאום כוונות"

---

ישראל אוהבים את השבת ומחמדים אותה הרבה, אנו, שהיינו שרויים בצער כמה חודשים, על אחת כמה וכמה. יצא חשוון ונכנס כסלו ואנו על הטנקים ישבנו. מיום הכיפורים היו לנו הטנקים לבתים, ואין מי שיאמר אימתי נשוב לבתינו שלנו. כמה מבני החבורה הניחו כלות צעירות, שלא זו בלבד שלא נסתייע מן השמים שיקיימו בהן מה שציוותה תורה: נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את-אשתו, אלא שגרם האויב וגם חודש אחד לא זכו לשמוח עימהן. יש שהניחו נשותיהן מעוברות, אחרים הניחו תינוקות שהיו מגעגעים עליהם, בעלי עסק עסקיהם היו מתמוטטים, ולומדי התורה מרוחקים מבית-המדרש ומבטלים תורתם שאף שהיו עוסקים בתורה בכל יום כפי כוחם, הדעה לא היתה צלולה, והספרים לא היו מצויים, והטרדות היו מרובות, מוסיף על אלה הצער שתקף כשהיה זכרם של חברינו עולה לפנינו וכשהיו אימי הימים שעברנו נזכרים לנו, והקור שהיה צולף בפנינו בכל עת, והטנקים שהמים הציפו אותם, ואנו נכנסים אליהם ומטפלים בהם והבוץ שמילא את הארץ. השמים עוטי ערפל היו תמיד ורוח קרה היתה מנשבת. 

לפיכך בכל השבוע היינו מחכים לשבת שתבוא, ובכל שעה שלא הוכרחנו בה לסייר או לשמור שהינו בצוותא בדיבוק חברים ונתענגנו עליה ונשתעשענו בה. ביקשנו לכבד את השבת בכסותנו. ואף על פי שסרבל טנקים שלבשנו בימות החול הוא שלבשנו ביום השבת, יש מי שהיו שומרים להם כיפה לבנה ומשימים אותה רק בשבת, אחרים היו משתדלים לכבס את הסרבל בערב שבת, ויש שהיו מחליפים את כובע צמר שלהם לאחֵר ובלבד שייחדו בגד לשבת קודש. מן השמים סייעו ובתוך חבילת הבגדים שקיבלתי פעם מן האפסנאות נשתרבבה חגורה צבאית. בימים כתיקונם חוגרים בה חיילים מדי א' חגיגיים. שמרתי אותה והייתי חוגר אותה בשבת, ונדמה היה בעיני כאילו לבשתי חליפה נאה והתהדרתי בעניבה מהודרת.

[...]

ערב שבת, כיוון שנטתה חמה נתכנסנו בין שני טנקים. ידינו שהיו מוכתמות כל השבוע בגריז ובשמן, נקיות היו. פנים של דאגה נתחלפו לנו בפנים שהאירו בזיו של שבת שנמשך עליהן. ישבנו על כמה ארגזי תחמושת ריקים והתחלנו לשיר בשקט את הפיוט שהיינו מנעימים בו בישיבה בקבלת שבת: 

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן     מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ...
כִּי יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוּתָךְ       מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טַעַם

 הוא הפיוט שפייט בצפת הרב אזכרי, שנפשו היתה יוצאת מגעגועיה אל בוראה. הוא שכתב בספר חרדים שעשה: דרך החשוק לשורר לחשוקתו, ונפשי שחושקת לאל משוררת לו. עצמנו עינינו ונעימת הפיוט היתה עולה ומתגברת, ונזכרנו בימים הטובים שלפני המלחמה. מדמים היינו שאנו יושבים בבית המדרש, מעיינים בספר ומקבלים את השבת, וכל אחד ואחד נראה לו בית-המדרש שלו. משעצמתי אני את עיני היה נראה לי הכותל המערבי שהיינו מקבלים שם את השבת בישיבת הכותל שלמדתי בה, וראיתי את יקירי ירושלים עומדים שם מניינים מניינים, מניינים של חסידים בקפוטות ובשטריימלים ומניינים של פרושים בכובעים ירושלמיים רחבי שוליים ובמעילים ארוכים, מניינים של ספרדים בכיפות לבנות רקומות בזהב, ומניינים של תיירים שכיפותיהם צבעוניות וכולם קוראים לה לשבת בערגה: בואי כלה, בואי כלה, והיא נענית להם לכולם ובאה לה לאיטה, והיונים מהמות בכנפיהן הלבנות כשושבינות שנושאות הינומה של כלה בכניסתה לחופה.  

והפיוט היה עולה ומבשם את אוויר הגולן: 

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם         נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ 
אָנָּא אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ     בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ 
אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא         וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם
וָתִיק יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ              וְחוּסָה נָא עַל בֶּן אוֹהֲבָךְ
כִּי זֶה כַמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף    לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ
אָנָּא אֵ-לִי מַחְמַד לִבִּי          חוּשָׁה נָּא  וְאַל תִּתְעַלָּם

שתקנו כולנו, ויעקב, שעבר לפני התיבה, המשיך לבדו בקולו הערב: 

הִגָּלֶה נָא וּפְרֹשׂ חָבִיב     עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמָךְ
תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדָךְ         נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ
מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מוֹעֵד   וְחָנֵּנִי כִּימֵי עוֹלָם

 כשעשה ריבי אלעזר אזכרי את הפיוט הזה שיקע בו את כל נפשו. אותו היום כתב בספר הזכרונות שלו: היום שוררה נשמתי לאלוקי. 

כשהנעים יעקב את קולו בפיוט והתחנן שיפרוש עלינו סוכת שלומו, נעימתו היתה מתוקה כל כך ונפשנו היתה רוגשת כל כך עד שהרגשנו שהנשמה מאירה. 

וכשפקחתי עיני ראיתי סביבי את כל אנשי הפלוגה מטים אוזן. חנן המ"פ, שטיפל בטנק בלוֹם ובפטיש, הניח את כליו והביט בנו, סשה מחמדיה יצא מן האוהל והתיישב על ידנו, זדה זמזם לו בלחישה את הניגון . ויעקב חורז: 

מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מוֹעֵד. מַהֵר, מַהֵר... אָהוּב, כִּי בָא מוֹעֵד, כִּי בָא מוֹעֵד.

נפשנו היתה סוערה כל אותם ימים, וכל מה שנגע בה הרעיד אותה. 

מתוך הספר "תיאום כוונות", הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 153–157.הרב חיים סבתו, יליד קהיר, למד בישיבות בירושלים, השתתף בייסודה של ישיבת ההסדר "מעלה אדומים" ומכהן היום ראש ישיבתה. פרסם ספרים רבים, ספרים תורניים וספרי סיפורת, ובהם "אמת מארץ תצמח", "תיאום כוונות", "כעפעפי שחר", ו"בואי הרוח", שיצאו בהוצאת ידיעות אחרונות והפכו לרבי מכר. על הספר תיאום כוונות זכה בפרס ספיר (2000) ובפרס יצחק שדה (2002). הספר אף תורגם לרוסית והפך לסרט. שלושת הספרים תורגמו לאנגלית וזכו להצלחה גדולה בארה"ב.