קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

השירים עם הכנפיים
אין עדיין תמונה סופית

השירים עם הכנפיים

נגה אשד־שמרלובסקי

סיפור אישי על ניגוני חתונה בקיבוץ, השירים עם הכנפיים.

x (x)

מזל שיש לנו את מאיר אריאל. לנו, הקיבוצניקים החדשים, החילונים המחפשים, המודים האבודים, שרוצים להודות מעומק הלב והנשמה אבל לא יודעים באלו מילים להשתמש. כי המילים ההן, הגבוהות והיפות, שנדמה כאילו הן פורשות כנפיים אל על, לא מילותינו שלנו הן. והשירים האלו שהקודש ארוז בהם, לא זומזמו על שפתינו מעולם.

בשנים האחרונות הייתי בכמה חתונות של חברים דתיים והתקנאתי קנאה עזה ברגעים האלו לפני החופה, כשכולם שרים ביחד את אותן מילים מוכרות ונדמה שהחתן והכלה נישאים אל החופה על גלי הקול.

רציתי שגם ביום חתונתי, בדרך לחופתי, אהיה מלווה בשירים כאלו, השירים עם הכנפיים. בעיקרון זו הייתה משימה פשוטה בשבילי – אהובי מבית דתי, ידעתי שאם רק ארצה, הפיוטים האלו יהיו מנת חלקנו אבל רציתי שכל מי ששם, גם חברי החילונים, ידעו את המילים ויוכלו לשיר איתנו. יותר מכך, רציתי שהפיוט הנבחר יהיה מחובר באמת להווייתי.

אז איך אני מודה לאלוהים שלי ואיך אני שרה לו?

ניגונים מזמורים שכוחים

בחרנו להתחתן על הדשא בקיבוץ שלי. כבר לא הקיבוץ שהיה פעם, כבר לא אותו דשא של ילדותי, אבל משהו מהתחושה עוד נמצא שם עמוק באדמה.

בימים שקדמו לחתונה הסתובבתי על השבילים באהבה מחודשת ונזכרתי במקום הזה, שהיה שנים רבות חלקת אלוהים שלי, עוד לפני שהייתי צריכה לחפש אותו ולחשוב מי הוא. על השבילים האלו נטעו בי ההורים והסבים שלי פיוטים אחרים לגמרי, גם הם מלאים באהבה (הס מלהזכיר את שם האל) לשדות, לאדם, לאדמה המקודשת.

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי 
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

חברה סיפרה לי שניגון החופה שלה היה השיר "ניגונים" של פניה ברגשטיין וזה היה נראה לי כמו השילוב המושלם לעניין. אהבתי את השיר היפה וביקשתי מכמה חברים שידאגו לנגן אותו בדרך לחופה.

בבוקר החתונה חבר יקר וקרוב ניגן לי את הפיוט "שלום עליכם מלאכי השלום" והזמין בזה אחר זה את גבריאל, אוריאל, מיכאל ורפאל שילוו אותי ביום הזה. והם היו אִתי, כל אותו היום, הסתובבו אִתי בקיבוץ כמכרים ותיקים, תמכו צעדיי ונשאו תפילותיי הרחק.

להאזנה>>

שלום עליכם / אשכנז / צבי זלבסקי, ברוך ברנר ויאיר הראל

חצי שעה בערך לפני החופה לחש לי אחד החברים שהם שכחו את "ניגונים" שביקשתי והתכוננו בטעות על שיר אחר. לא נורא, אמרתי לו מתוך הענן, יהיה מה שיהיה.

חבריו ומשפחתו של אהובי עשו את העבודה, ובדרך לחופה שלנו שרו את "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך" ונישאנו על גלי הקול והשמחה וההתרגשות אל חופתנו. אני עצמי אפילו לא הבחנתי שזה השיר שהושר, אבל כנראה שלמילים ולמנגינה כוחות משלהן.

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת

על קברה של סבתי, שנפטרה בלילה שלפני החתונה ונקברה בבוקר שאחרי, בחרה אִמי ברוח קודשה, בלי שידעה כלל, להשמיע את "ניגונים".

להאזנה>>

ואז הבחנתי עד כמה הוא בעצם מדבר על פרֵדה ועל געגוע למשהו רחוק. רחוק הרבה יותר משנוכל לגעת. ושאותן המילים שתמיד התחברו לי אל ילדותי שלי הולכות הרבה אחורה לילדותה של סבתי ולגעגועיה שלה לעולם ממנו היא באה. עולם שאין אני יודעת עליו אלא מעט, אבל יכולה לדמיין שפס הקול שלו מלא היה במילות ההודיה ההן ובתפילות ובפיוטים היפים. ושוודאי מילים אלו היו צרובות עמוק בבשרה, אף שבעולם האחר בו בחרה ובו חייתה את רוב חייה, כמעט לא היה להן מקום.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.
כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

והייתה זו שעת רחמים ועת רצון גדולה. ועת געגועים ועת אהבה ועת הודיה.​