קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

נעימת פסוקי דזמרה במסורת בגדאד
אתר הפיוט והתפילה

נעימת פסוקי דזמרה במסורת בגדאד

צוות האתר

על הנעימות השונות לחטיבת פסוקי דזמרה במסורת יהודי בגדאד

שחרית של יום כיפור – פסוקי דזמרה – יהודה פתיה

בבגדאד רווחה נעימה מיוחדת שבה ביצעו את "פסוקי דזמרה" בשחרית של שבת וחגים, את הפרק "מזמור לדוד" שבהכנסת ספר התורה, לעתים גם את פרקי התהלים בערבית של שבת, ואת הפרק "למנצח מזמור לדוד" שפותח את ברכת הלבנה. נעימה זו ניתן לשמוע בהקלטת פסוקי דדזמרה ליום כיפור בביצוע הרב יהודה עובדיה פתיה.

נעימה זו משתייכת לסוגה של נעימות המכונות בחקר המוזיקה היהודית "פסלמודיה". פסלמודיות הן באופן כללי הן נעימות שנועדו לקריאת פרקי תהלים ושמחלקות כל פסוק לפתיחה, אמצע וסיום באמצעות מוטיבים מוזיקליים פחות או יותר קבועים. המושג פסלמודיה שאול מכינוי לנעימות בעלות מבנה דומה במסורת הכנסייתית הרומית הקאתולית.

נעימת פסוקי דזמרה של יהודי בגדאד שונה מנעימות פסלמודיות אחרות בכך שהיא מחלקת את הפסוקים בצורה המנוגדת לחלוקתם באמצעות טעמי המקרא. הנעימה הבגדאדית יוצרת את הרושם שאמצע הפסוק, היכן שנמצא על פי רוב טעם האתנח, הוא סופו, וסוף הפסוק הוא אמצעו. לדוגמה, במקום החלוקה המסורתית לפסוקים על פי טעמי המקרא (בתהלים מדובר בקבוצה מיוחד של טעמים – טעמי אמ"ת):

לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃

הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ׃

י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת׃

ביצוע הפסוקים בנעימת פסוקי דזמרה נותן את הרושם שהטקסט מחולק כך:

לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל;

וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר;

וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵ֣ין דְּבָרִ֑ים;

יש לשער שאחת הסיבות שנעימה זו הייתה אהובה כל כך על הקהל בבגדאד היה חוסר התיאום שהיא יצרה בין הטקסט למוזיקה,  דברשהוסיף עניין ומתח לקריאת פרקי התהילים בתפילה.

בישיבת "מדרש בית זלכה", שמאז היוסדה בשנת 1940 נחשבה לישיבה החשובה ביותר בבגדאד ולמרכז הכשרה יוקרתי לרבנים שלימדו תורה בקהילות רבות במזרח התיכון, נהגו לבצע נעימה זו כשירת מענה בין החזן והקהל. החזן היה מבצע חצי פסוק אחרון ואת חצי הפסוק הראשון שאחריו, והקהל היה חוזר בדיוק על אותן מלים ואותה מנגינה, וחוזר חלילה (האזינו YC 01195):

חזן: לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל; קהל: לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל;

חזן: וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר; קהל: וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר וכו'

בתפילות שבת וחג בבגדאד, שבשל החום המעיק ששרר ברוב ימות השנה ובשל הצפיפות בבתי הכנסת, היו מתקיימות מוקדם בבוקר ומבוצעות בזריזות יחסית, פסוקי דזמרה נחשבו באוזני מתפללים רבים לחלק המלודי והמוזיקלי ביותר של התפילה.