קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

ר' ישראל נג'ארה
מתוך שירת ישראל לר' ישראל נג'ארה מהדורת ונציה שנט 1600

ר' ישראל נג'ארה

צוות האתר

על דמותו של ר' ישראל נג'ארה, מגדולי הפייטנים שקמו לעולם היהודי.

x (x)

לשער ר' ישראל נג'ארה

ההתבוננות בדמותו של ר' ישראל נג'ארה מעוררת השתאות והתפעלות; אף שמדובר באדם בודד, קשה לדמיין כיצד הייתה נראית ההיסטוריה של שירת הקדש העברית ללא פועלו. באישיותו חברו כוחות יצירה אדירים ומגוונים של פייטן רב־אמן, וחוש מפותח לרוח הזמן שבו חי. אף שבזמנו עורר סביבו מחלוקת קשה, עמדה שירתו במבחן הזמן והתקבלה על ידי כל העדות והזרמים בישראל (מוכרים מאוד הפיוטים: י-ה רבון עלםיודוך רעיונייעלה יעלה ורבים נוספים).

וכך כותב יוסף יהלום:

כמה מסממניה החשובים ביותר של התחייה העברית, משוקעים בשירתו החדשנית של נג'ארה. היה זה רגע גדול בתולדות הספרות העברית, של פגישה מרעננת בין היצירה העממית והאומנותית, בין שירת ישראל ושירת העמים בין הקודש והחול. המיזוג המקורי נתן תנופה לפריצתן של מסגרות ישנות הן בצורות והן בתכנים.[1]

ר' ישראל נג'ארה נולד בצפת באמצע המאה ה־16 למשפחה של מגורשי ספרד. בסביבתו התרבותית עדיין התבססו הכותבים על חוקי הכתיבה של שירת ספרד הקלסית. ההשפעה של שירת ספרד ניכרה שם הן במשקל ובצורה הקפדניים, הן בתחומי התוכן. אט אט שבר ר' ישראל את המסורות המקובלות, ופרץ דרך חדשה. הוא הניח את היסודות למהפכה של ממש בתחום השירה על כל מרכיביה: הטקסט הכתוב, המנגינה וקבלת הסביבה המקומית כמקור מוסיקלי ורוחני לגיטימי.

ר"י נג'ארה חי בתקופה קשה לישראל, לאחר הזעזוע של גירוש ספרד. בשונה מרוב הפייטנים בני דורו, שבשיריהם יש ביטוי לפגעי הגלות, לצער הציפייה, ובהן מסיים הפייטן בנחמות ובהבטחות לגאולה, בשיריו של ר' ישראל נג'ארה אפשר למצוא פן נוסף: קריאה לשירת שיר הגאולה, שכן זו כבר הגיעה. ר' ישראל נתן ביטוי לרגשותיו של דור שלם, שחיפש דרך רוחנית חדשה בארץ ישראל.

בתקופתו גבר העיסוק בקבלה, ור' ישראל, שגדל בצפת, הושפע מחבורת המקובלים, שדחו את שירת ספרד הקלסית השכלתנית והרציונליסטית ואימצו שפה חדשה, שפת המיסטיקה והרגש, שפת שיר השירים האלגורית, הנוקטת את תיאורי ההשתוקקות של הדוד והרעיה כסמל ליחסי כנסת ישראל והקב"ה. ר' ישראל אימץ את מנהגי המקובלים, והדבר ניכר בשירתו. רבים משיריו נכתבו לצורך מפגשים ואירועים שאפיינו את חבורת המקובלים, כמו תיקון חצות והתכנסויות נוספות, שרוח מקובלי צפת שרתה עליהם. את שיריו, שנדפסו בספר "זמירות ישראל", שיצא לאור עוד בחייו, חילק לשלוש קטגוריות: "עולת תמיד" – לכל עת, "עולת שבת" – לשבת ו"עולת החודש" – לאירועים מתוך לוח השנה.

מבחינה מוזיקלית חולל ר' ישראל מהפכה של ממש. בנדודיו ברחבי האזור נשבה לבו בקסם המנגינות העממיות, במיוחד אלו ששרו התורכים, והוא החל לצרפן אל שירתו. יתרה מכך, הוא אף החל לכתוב שירים מיוחדים המותאמים למשקל ולחריזה המקומית. בכך ביקש להעלות צורות שיריות אלו אל הקודש, מצד אחד, ולגרום לבני הקהילה, שהכירו את השירים העממיים, להחליף את הטקסט המקורי בטקסט עברי, המכוון כלפי שמים (מנהג שהתפתח מאוד לאחר מכן בקרב פייטני צפון אפריקה), מצד שני. אף שמנהג זה עורר עליו ביקורת קשה, ניתן לראות בשער המהדורה הראשונה של 'זמירות ישראל' כיצד הוא משבח את ספרו, ללא כל ניסיון לתרץ את מעשהו:

"...מחזור מפיוטים ושירים, כולם ברורים, מיוסדים על אדני אופני ניגוני ערב ותוגרמה [=תורכיה]..."

והוא מוסיף ומתאר את המציאות שבתוכה פעל, ואת כוונתו:

"ולהפיק רצון המשתוקקים ולשבור צמא המבקשים אשר ישוטטו לבקש את דבר השם ונפשם בחלה לבטא בשפתיים לשון נכריה... הנה הם ישישו כי ימצאו חן במדבר"...

מלבד פועלו כמשורר כיהן ר"י נג'ארה כרבה של עזה וחיבר ספרי פרשנות ודרשות, הלכה ומוסר ואיגרות רבות בעניינים שונים שהעסיקו את הקהילות באיזורו.[2]

שירתו של ר' ישראל נג'ארה נפוצה במהירות בחייו והתקבלה אף בקהילות רחוקות. עוד בימי חייו זכה לראות כמה מהדורות של קבצי שירתו. יצירתו הענפה שינתה את דמותה של השירה העברית בדור שאחרי גירוש ספרד, והשפיעה על פניה של השירה העברית במזרח בכל הדורות שאחריו.

ר"י נג'ארה הפגיש עולמות של קודש וחול, הלכה ורוח, פנימיות וחיצוניות, ישראל והעמים, תרבות ודת, מוזיקה ומילים. נקודת המפגש הייתה לנקודת מפנה רוחנית נועזת ואמיתית. היא אפשרה התפתחות רוחנית ויצירתית וביטאה מהפכה רוחנית. על כן רואים בו גם היום את אחד מגדולי המשוררים והפייטנים העבריים בכל הזמנים.

[1] "ר' ישראל נג'ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גרוש ספרד", פעמים 13 (1982).
[2]  ראו  מהדורה חדשה ומוארת על ידי פרופ' שאול רגב, של ספר הדרשות של ר"י נג'ארה – "מקווה ישראל", בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004.