בין מקדש וכרמים – על נדיבי הלב

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב), על פסוק זה אומר רבי כלפון משה הכהן (יב שבט תרל"ד – יט טבת תש"י, מגדולי רבני ג'רבה וגדול מנהיגיה במחצית הראשונה של המאה העשרים):

שלושה אופנים יש בצדקה: יש אופן אשר ידבר המטיף על לב הקהל את רעיון הדבר הנצרך לאותה הצדקה: אם לעניים, אם לפדיון שבויים, אם לבנין בית הכנסת או בית המדרש, אם למקנת איזה חלק קרקע בארצנו הקדושה וכל כיוצא בזה ממוסדי הצדקה והחסד. וכפי חום לבבו ויושר דעתו של המטיף, וכפי צורך העניין וביאור נחיצותו, וכפי הכנת וטהרת לבב השומעים כן תגדל קבוצת (=קיבוץ ואיסוף) הצדקה מנדבת לבב הנותנים.
(דרכי משה, ג'רבה התרצ"ה. מהדורה שנייה בעריכת הרב ד"ג מאזוז, בני ברק תשס"ה, עמ' פט–צג)

האופן השני הוא על פי הערכת הונו של האדם, מעין הטלת מס פרוגרסיבי, והדרך השלישית היא בבחינת "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כדוגמת מחצית השקל.

הרב כלפון רואה בדרך הראשונה את "הדרך היותר נכוחה וישרה רצויה ומתמדת", באשר בדרך זו נותנים הנותנים "בלב שלם ובנפש חפצה בלב טהור" בשמחת הלב וביושר הכוונה. כך רואה הרב את משמעות "איש אשר ידבנו לבו" כדוגמה לדורות, כלומר בדרך זו יש בתרומה לא רק הרמת הנדבה כי אם גם התרוממות הנפש.

דרך זו של תרומה מתוך בחירת הלב מקבילה לקבלת התורה, שאף היא ניתנה מתוך קבלת הלב ובהכרזת "נעשה ונשמע". הדברים עולים בקנה אחד עם גישת הרמב"ן בפירושו בפתח פרשתנו:

"סוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד, טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי, וכתיב (דברים ה, כ) הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, כן כתוב במשכן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן (להלן מ, לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד 'את כבודו ואת גדלו'. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד, לו) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, כך במשכן כתיב (במדבר ז, פט) וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת... מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים."

עם חורבן בית המקדש שימש בית הכנסת מעין תחליף למקדש ולמשכן, וכך נדרש: "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט" (יחזקאל יא, טז) – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (בבלי מגילה כט, ע"א). קדושתו של בית הכנסת נקבעה בהלכות ובתקנות רבות שקבעו קדושתו מעין קדושת בית המקדש מעט, כפי שמשתקף מדברי הרמב"ם:

"כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא בגבהה של עיר שנאמר בראש הומיות תקרא, ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר שנאמר ולרומם את בית אלהינו, ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה, ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה, ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה".

(משנה תורה, הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא, הלכה ב)

בהלכה הקודמת הדגיש הרמב"ם את החובה לבנות בית כנסת במקום שגרים בו עשרה מישראל. הזוהר (רעיא מהימנא, בשלח נט, ב) קובע כי מצוות בניין בית הכנסת היא בכלל מצוות בניין המשכן ובניין בית המקדש. לא ייפלא אפוא, שבקהילות רבות ההתנדבות למען בניין בית הכנסת נעשית בהתלהבות וברוחב לב. עם זאת, העלות הגבוהה של הבנייה והרצון לעשותו מפואר ומרווח הצריכו פנייה לנדיבי עם בעלי ממון שיקבלו עליהם את השלמת הבניין. נדיבי הלב זכו להערכה רבה בקהילתם, ופייטנים בעלי כישרון כתבו שירי שבח לכבודם ובהם הדגישו את גודל המצווה ואת נדיבותם, כפי שנוכל לראות מן הפיוט "זְמִיר אֶפְצַח וְשִׁירָה" שכתב מנדיל אבי זמרה מאלג'יריה, בן לדור מגורשי ספרד:

אֲשֶׁר בָּנוּ אֱמוּנַי	בְּחַצְרוֹת בֵּית ה'	זְמִיר אֶפְצַח וְשִׁירָה

	וּמֵחָנֵס גְּרוּשָׁה	מְשׁוּכָה בַּעֲבוֹתוֹת
	אֲשֶׁר קָדְמוּ לְחֻפְשָׁה	וְהִיא יָצְאָה בְּעִתּוֹת
	בְּעֵת עָלְתָה חֲמוּשָׁה	וְלָהּ מוֹפְתִים וְאוֹתוֹת
כְּבוֹד הָאֵל ה'	וְנִגְלָה לָהּ בְּסִינַי	וּבִרְקָמוֹת לְבוּשָׁה

	וּמִבְחַר כָּל קְהִלָּה	נְדִיבֵי עַם וְשׁוֹעִים
	שְׂרִידֵי עַם סְגֻלָּה	וּבִנְדָבָה יְדוּעִים
	בְּתֵת לֶחֶם וְשִׂמְלָה	וְחוֹנְנִים לִרְגָעִים
הֵם זֶרַע אֱמוּנַי	וּבֵית מִקְדָּש ה'	וְיֹשְׁבֵי בֵּית תְּפִלָּה

	נְבוֹנִים וַחֲכָמִים	דְּרוּשֵׁי דָת וְתוֹרָה
	בְּנוֹת מִקְדָּש וּכְרָמִים	אֲשֶׁר קָמוּ מְהֵרָה
	שְׁלֹמֹה רַב שְׁלוֹמִים	בְּשֵׁם שָׁלוֹם מְקֹרָא
שְׁלִיחַ דַּר מְעוֹנַי	שְׁמוֹ נִקְרָא בְּסִינַי	וְאִישׁ יָשָׁר וְתָמִים

	אֲבִי נֹעַם אֲחִי טוֹב	יְצַו שׁוֹכֵן מְרוֹמוֹת
	וְעָשׂוּ מַעֲשֶׂה טוֹב	אֲשֶׁר לָקְחוּ תְּרוּמוֹת
	שְׁנוֹתֵיהֶם וּבְטוֹב	יְבַלּוּ בַּנְּעִימוֹת
עֲלֵי נַחַל עֲדָנַי	בְּנִטְעֵי נַעֲמָנַי	כְּמוֹ גַּן לַח וְרָטוֹב

	אֲשֶׁר בָּנוּ חֲשׁוּבִים	לְבִנְיָן הַמְּפֹאָר
	וּבַאְבָנִים חֲצוּבִים	וּבִמְחוּגָה מְתֹאָר
	אֲשֶׁר בָּא בַּכְּתוּבִים	וְהִנּוֹ צַח מְבֹאָר
וְנִצּוּחַ נְגִינַי	בְּתוֹךְ שִׁירֵי רְנָנַי	וּבִדְבָרִים עֲרֵבִים

עיון ודיון

המשורר קושר את השלמת בניין בית הכנסת וחנוכתו לשרשרת הדורות ולראשית ימי האומה, על כן הקדיש את המחרוזת הראשונה לתיאור יציאת מצרים ולמעמד הר סיני. הצירוף "אשר לקחו תרומות" בנוי על פי ראשית הפרשה "ויקחו לי תרומה"; "תקחו את תרומתי" גם הביטויים "נדיבי עם" "ובנדבה ידועים" מתחברים אל "מכל איש אשר ידבנו לבו" מפרשתנו ואל נדבת המשכן. הנה כי כן שלוש התחנות: יציאת מצרים, מעמד הר סיני ובניין המשכן מלוות את עם ישראל לאורך הדורות ומתמקדות כסמל בבית הכנסת.

התורמים הנדיבים זוכים לשבחים גם על מעשי הצדקה הרבים שהם עושים תדיר "וחוננים לרגעים / בתת לחם ושמלה", ושמם מצוין במחרוזת השלישית, במרכז השיר. למרבה העניין שם האחד שלום, שם תואם לבונה המקדש, שלמה המלך, ושם השני כשמו של מקים המשכן הוא משה רבנו אשר "שמו נקרא בסיני".

הדובר מתפלל לקב"ה כי יזכו לאריכות ימים "יבלו בנעימות שנותיהם ובטוב" ואגב כך הם זוכים לכינויים אחינועם ואחיטוב", שמות מקראיים הנושאים כאן משמעות כללית, לאמור מי שהנועם והטוב אחים הם להם והם חלק מאישיותם.

הדגשת מעמד הר סיני מחוזקת בעזרת הכינוי "עם סגולה" – רמיזה למתן תורה "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט, ה) יש בה כדי להזכיר את תפיסת הרמב"ן ל"סוד המשכן", כפי שהובא בדברי הפתיחה לפיוט.

ההשוואה בין בית הכנסת למשכן ולבית המקדש חוזרת בשיר בצירופים "בחצרות בית ה'", "בנות מקדש וכרמים", ובאופן מפורש "ויושבי בית תפילה ובית מקדש ה'". הפיוט מסיים בתיאור תפארתו ויופיו של מבנה בית הכנסת, ומכאן כי ראויים הם הנדיבים התורמים לכל שבח: "וּבִדְבָרִים עֲרֵבִים / בְּתוֹךְ שִׁירֵי רְנָנַי / וְנִצּוּחַ נְגִינַי".

פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, כיהן בעבר כראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.